1.
ראיתי אותו מעבר לחומת פרחים הגבוהה שמקיפה את הארמון שבו הוא
גר, מלטף את עלי הביגוניה הירוקים ומזמזם לעצמו מנגינה שמחה,
מסוג המנגינות שהמפקדת הזהירה אותנו כי הן יכולות לפגוע לנו
בשמיעה וכי עורנו המתוח יתכווץ ונראה כמו פייה מזדקנת (מחזה לא
מרהיב בכלל).
אני הייתי שייכת אז למסדר המכשפות מחזור 77 ששלט ביד רמה באותה
תקופה, כל הפיות הבכייניות היו נמסות מפחד בו ברגע שבו הן שמעו
את אוושת העצים זועקים על בואנו. אני הכי אהבתי להתעלל באחת
צילה, פייה בלונדינית עם שפתיים אדמדמות וחזה גדול ומרהיב. בכל
פעם שהייתי רואה אותה הייתי קוראת לה "צילי תמצצי לי" והיא
הייתה בורחת בצרחות ומתחבאת מתחת לשמלה של אחד השליחים .
בהתחלה חשבתי שהוא אחד מהגננים הסוטים, אלו שהיו מציצים לפיות
בכל פעם שהיו רוחצות בנהר המבושם עד צחנה שלהן, ושאותם היינו
המכשפות מפתות ומזיינות בכל ערב יום ראשון עם השקיעה, אך לאחר
כמה ביקורים לא רשמים שניהלתי במקום, נתחוור לי שהוא אחד
מהשליחים יפה הנפש שהיו מהלכים להם בארמון עם השמלות הלבנות
שלהם וחיוך מטומטם שהיה תקוע להם דרך קבע על הפרצוף, הנחמדות
שלו הרסה לי את כל היום אם לא את כל השבוע. איך אפשר קבינימט?
איך הוא לא נגעל מעצמו? מסתובב כל היום עם חיוך שמרוח לו מאוזן
לאוזן ושואל את אנשי הארמון אם הוא יכול לעזור להם במשהו ומה
שלומם היום. אמרתי לעצמי - רווית, פרוייקט, תמחקי ליפה הנפש
הזה את החיוך מהפרצוף והצלת עוד נפש בישראל.
חזרתי למערה עם חיוך על הפרצוף שהבהיל את המפקדת לכמה רגעים,
היא לא הבינה איך זה שאני מחייכת לעצמי פתאום סתם כך לאור יום
ועוד בפומבי. סיפרתי לה על הפרוייקט החדש שלי והיא איחלה לי
בהצלחה ושהיא יודעת שאני לא אאכזב את השבט (בהתבסס על
פרוייקטים אחרים שלי שהצליחו מעל המשוער והיוו דוגמה ומופת
לקהילה) ואני פניתי לי לדרכי לתכנון המשך מהלכי כשהמשימה
הראשונה שהצבתי לעצמי הייתה לחדור לארמון.
בבוקר למחרת אופטימית ובטוחה בעצמי לבשתי את בגדי הזקנה וסל
התפוחים בהתבסס על אגדת ילדים שקראתי פעם, אם שם הנסיכה נפלה
בפח אז למה שיפה הנפש הזה לא ייפול? לחיזוק ועידוד עצמי שיננתי
את הסיפור של הסוס הטרוייני שעבד על עם שלם ובטוח שיעבוד על
הפיות הפתיות האלה.
את השער פתחה לי 'צילי תמצצי לי' שזיהתה אותי תוך שתי שניות
כשהיא צועקת אחרי דמותי המתפוגגת "עיניים אי אפשר להחליף"
והורסת לי את התוכנית הכי טובה שהצלחתי למצוא.
את שאר הימים ביילתי בתצפיות אחר יפה הנפש שכבר ממש התחיל
להכעיס אותי עם אהבת הביגוניות שלו. באחד הימים בהתקף של זעם
זרקתי לו חמור שמעך לו שורה שלימה של הפרח המאוס הזה, הוא הרים
את ראשו מעבר לגדר, והמבט ההמום על פניו פשוט קרע לי המוח,
העיניים שלו חדרו לי מעבר לאישונים וחפרו בכל חלק וחלק מאונות
מוחי וחיפשו אחר משהו בלתי נמצא, הסרתי את עיני הצידה במהירות,
לא יכולה לעמוד מול המבט החודר הזה שפילח את ראשי בנחרצות, מה
הוא חיפש לי בראש? האם הוא מצא? האם הוא יכול להשתמש בידע הזה
נגד אחיותיי לשבט? מה?
חזרתי במהירות למחנה חולפת על פני כל הקרציות שסיפרו על
הזיונים שלהן עם האיכרים והגננים מהארמון, (לי באופן אישי זה
כבר נמאס) נכנסתי ישר למיטה , מכבה את האור רועדת מפחד.
למחרת בבוקר עשיתי מקלחת הגונה, מנסה לשטוף כל ריח מזהה. בחדר
אוכל המפקדת שאלה אותי איך מתקדם הפרוייקט ושאפה לנחיריה את
גופי, הסברתי לה שאני תחת מסווה ושאני מודעת לעובדה שאין לנו
היום טקס כישוף כלשהוא שבשבילו צריך להתקלח, היא הביטה בי
בחשדנות ואיחלה לי 'רק אל תפלי לי'.
לא הבנתי על מה הזקנה הזאת מדברת בשעות האלה של הבוקר והיא לא
הוסיפה דבר, רק הנהנה בראשה והלכה לקחת לה קומפוט שזיפים
מהמטבח.
חזרתי לארמון כשבדרך התפלשתי בשיח ורדים שמצאתי באזור, היום
אני צריכה לטשטש כל עקבות ריח, יש לי פרוייקט ואסור לי לנטוש
אותו כעת רק בגלל עיניים שחיפשו לי דברים בראש.
2.
הגעתי לארמון נחנקת מעצמי מדיפה ריח ורדים מתקתק, 'צילי תמצצי
לי' חלפה על פני מבלי להניד עפעף. אם המפגרת הצווחנית הזאת לא
זיהתה אותי אז כנראה שיש עוד סיכוי. שמחה ומאושרת הילכתי לי
ברחבי היער מזמזמת שירים של סדרות ילדים עם דם ומכות.
הפייה התורנית הכניסה אותי בלי בעיות וכך מצאתי את עצמי מטיילת
לי בשבילי גן הביגוניות של יפה הנפש מועכת לי אותן אחת אחת.
"אפשר לעזור לך?" קולו המתנגן הקפיץ את לב האבן שלי, חייכתי
אליו את חיוכי התמים והתחלתי לפתח שיחה על מצב הביגוניות בארץ
והמצב הכלכלי בכלל. לפתע הבחנתי כי המבט המחויך שלו הופך
למבועת, הוא הביט לתוך עיני עם העיניים השמימיות שלו שעשו לי
מסע בתוך הגוף. הוא הפנט אותי.
הדבר הבא שאני זוכרת זה אותי, יושבת על הרצפה, כלואה בשרשראות
כשפיות עם כנפיים סגולות עומדות מעלי ומשפריצות בושם של 'ראלף
לורן' על השמלה השחורה שלי.
"למה את עושה לנו את זה?" הוא שאל ועיניו חדרו אל תוך ראשי,
"למה את עושה לנו את זה? לא מספיק לך כל ההרס שאת גורמת בחוץ
ועכשיו את גם רוצה להרוס לנו את הארמון מבפנים?, למה את צריכה
את זה?"
ואני ישבתי שם על הרצפה בשמלתי השחורה, מסריחה מבושם 'ראלף
לורן' ומלמלת, אני רוצה להיות פייה, אני רוצה גם. לא ידעתי שהם
ייקחו את זה ברצינות.
למחרת התעוררתי בחדר מוצף פרחי יסמין מסריחים בטרוף, סחרחורת
תקפה אותי בו ברגע שניסתי לעמוד על רגלי. התייצבתי ורצתי לחלון
לקבל משב רוח וקצת אויר לנשימה. כשהתייצבה נשמתי הבנתי את גודל
המצב שבו אני נמצאת- אני במוסד גמילה. מוסד גמילה מרוע.
המפקדת אמרה לי להיזהר מכאלה מצבים.
לבשתי את החלוק הוורוד מזעזע שמצאתי בארון והלכתי לעבר חדר
האוכל. בדרך פגשתי את גדי השדון, גדי היה השדון הכי חתיך ביער
עד שאחת הפיות נדלקה עליו והחליטה שהיא רוצה שהוא יהיה שלה
ושיכנה אותו במוסד הזה. הוא אמר שזו קנוניה של הפיות נגדנו,
שהן בסוף עוד יתפסו את כולנו וכולנו נסתובב כל היום עם פרצוף
של 'דונט וורי בי הפי' ונחלק אוכל לעניים, ושאם אני פה אז
כנראה שהתאוריה שלו נכונה כי אני נבחרתי שנה שעברה למכשפה
מצטיינת והמפקדת צופה לי עתיד גדול. כל ארוחת הבוקר הקשבתי
לזיבולי מוח שלו על שהפיות מפתחות כלי מלחמה חדשים ושהן עומדות
לתקוף ביער ממש בכל יום. לא היה לי כוח לספר לו שאני פה מפני
שאני תחת משימה חשובה ושהמלחמה היחידה שהסתומות האלה יכולות
לנהל היא למי יש את השמלה הכי יפה והבלונד החדש שהן עשו
בשיער.
אחרי ארוחת הבוקר הייתה לי שיחה עם האחראית במוסד.רוחמה
המסריחה. אני זוכרת שבאחת הפעמים שבהן היא עברה ביער אני
ומלכישוע השדון שפכנו עליה שק מלא בזבובים חדי קרן שגרמו לה
לצרוח בכל היער ואת ההד שמעו גם במשך שבוע אחרי. למחרת המפקדת
שלחה לשנינו חבילה ענקית של ממתקים תוצרת היער השכן שערכם בשוק
היה בל יתואר. אז לא הבנו מה נפל בחלקנו וחשבנו שבסך הכל
ביצענו תעלול רגיל ויומיומי, אבל עכשיו ביושבי מולה אני מודעת
למעמדה בארמון ומבינה שהגיעה לנו יותר משוקולד ממולא באבקת
פיות סגולות...
היא הקריאה לי במשך שעה את חוקי המקום והצליפה בי בכול פעם
שהיה נדמה לה שניקרתי (מה שקרה די הרבה)ודאגה לשיר לי את המנון
הפיות בכול פעם ששאלתי אותה שאלה שנראתה לה לא חכמה (משהו כמו
כל השאלות ששאלתי) ולי כל מה שנותר היה להביט מהחלון על גינת
הביגוניות ולקלל את הרגע שבו הגעתי למעמדי הנוכחי. אני עם
המשימות שאני מציבה לעצמי, מה היה כל כך רע להמשיך להתעלל
בפיות ולזיין גננים? אני עם השאיפות קידום שלי. ראש גדול
רווית, ראש גדול.
אחרי השיחה היא שלחה אותי לעבודת בוקר, מבט חטוף ברשימה הראה
לי כי שובצתי לעבוד בגינת הביגוניות עם השליח שלי.
הוא שאל לשלומי ושאל אותי מתי לאחרונה בכיתי. הבטתי בו המומה,
הוא הרי יודע שמכשפות לעולם לא בוכות, זו עבירה מספר אחת על
חוקי השבט, מההלם בעייני הוא הבין כי הבכי האחרון שהיה לי היה
גם הראשון - כשנולדתי. בלי בושה אמר שצריך להתחיל לטפח את הרגש
הנשי שבי. זה כבר היה בשבילי יותר מידי. קמתי בכעס וצעדתי לעבר
היציאה. הוא קרא לי לחזור, ברגע בו סובבתי את מבטי עיניו חדרו
לתוך ראשי ושיתקו אותי לאדמה. לכו תתרצו לו עכשיו שרציתי ללכת
לשירותים.
3.
בו בערב כפתו אותי חבורה של שליחים סגולים בחבלי דייגים
מניילון זהוב הכי מסריח שיצא לי לפגוש, זרקו אותי לבור בשדה
וכיסו באדמה מעורבבת בחרא של פרות.
לא האמנתי. מה כבר עשיתי שאני ראויה לזה? ככה הם נפטרו
מאחיותיי לשבת שנפלו ברשתן? האם זהו הפתרון המהיר של השליחים?
לא מדברים קודם? לא נותנים אפשרות בחירה? ואם אני
קלסטרופובית?
אחרי שתי שניות התעשתות התחלתי לצרוך בטרוף, למפקדת, לאחיות,
לכולן, אפילו ל"צילי תמצצי לי" קראתי, תבינו עד כמה הייתי
מיואשת, נזכרתי בסרט שראיתי פעם על אסירה שהתחברה עם הקברן
ועשו הסכם שהיא תכנס לתוך ארון של מישהו מת והוא יוציא אותה
בלילה מהקבר והיא תהיה חופשייה ומאושרת ובתוך הארון מתחת לאדמה
היא הדליקה גפרור וגילתה אותו שוכב מת לידה... אני זוכרת שכבר
אז כילדה פיתחתי תסביכי מקומות סגורים והלכתי תמיד עם חבילות
גפרורים בכיס,זו גם אחת הסיבות שהתחלתי לעשן אחרי שכל הפוסטמות
מהמחנה התחילו לצחוק עלי שתמיד יש לי אש בלי עשן. מין חוש
הומור מפגר שכזה.
כל חיי חלפו לנגד עייני. משפט שלא הבנתי מעולם עד לעכשיו. כל
הזמן בספרים כותבים "בהרגישו את המתכת הקרה צמודה לרקתו הוא
ראה את כל חייו חולפים לנגד עיניו" את מי מעניין העבר בזמן
שנותרו לך רגעים מספר לחיות? לא יותר חשוב לחשוב על דרכי
מילוט? בעיטה בבצים? מעולם לא הבנתי את התסריטאים האלה. מי
משלם להם כסף?
הבעיה שלי הייתה אחרת. יושבת בתוך כוך 10 מטר מתחת לאדמה נטולת
כוח כישוף (לקחו אותו ממני הנבלות הסגולות) ומשועממת רצח. בסוף
אני עוד אתחיל בטעות לדבר לעצמי ולהתחיל לנתח את חיי עד כה ו ,
רגע, חתיכת חמור ביזנטי! זה מה שהמטורף הזה רצה? שאני אתחיל
להתעסק בעצמי? שאשאל את עצמי שאלות על חיי? הוא בעצמו שאל אותי
מתי לאחרונה בכיתי. מתי באמת לאחרונה בכיתי? הכל מעורפל הכול
מטושטש, אני מנסה להריץ בראש זיכרונות וכלום לא עולה, הכל
סתום, הכל מלא בחול, המפקדת תמיד אמרה לנו - "מכשפה טובה לא
מתעסקת בעבר, היא חושבת רק על העתיד והעתיד הוא עכשיו", היו לה
לפעמים יציאות ממש מוזרות, אולי זה בגלל כל שיעורי הפילוסופיה
שהיא לקחה בצעירותה, אני חושבת שזה משנות השישים שהיא צרכה
יותר מידי סמים אבל מי אני שאדבר ככה על המפקדת?
במחנה תמיד אמרו לנו - "בטלו את האני שלכם ותהיו חזקות יותר",
"אם תפעלו כולם ביחד נגיע להישגים גבוהים", "אל תשאלי מה השבט
יכול לעשות בשבילך, תשאלי מה את יכולה לעשות בשביל
השבט".המשפטים היו תלויים בכל חור במחנה ולאן שלא הלכת הופיע
שלט "אף פעם לא לבד" ובמשך 24 שעות ביממה היו לנו הפעלות כך
שלא יצא לנו להיות רגע אחד עם עצמנו ולחשוב מה קורה עם החיים
שלנו והנה אני פה עכשיו לבד עם עצמי מוקפת בים של זמן ובדידות
והמחשבות מתחילות לחלחל.
הנה גדי השדון מתחיל עם אוסנת המכוערת אחרי שאמרתי לו שילך
לעזאזל, הנה רותי הקנאית מורחת לי דבק נוזלי על השמלה החדשה
אחרי שאמרתי לעמוס שהיא בגדה בו עם יונתן ומאז שלושתם לא
מדברים איתי, המפקדת צורחת עלי אחרי ששרפתי בטעות פיה שבויה,
הנה אבא קונה לי אופנים חדשות והבן של השכנים מפיל אותי
לבוץ...אלוהי השדים והרוחות! אני לא נמצאת במקום הזה אפילו 5
דקות וכבר מופצצת ברגשות לא מובנים! איפה חוגי המקרמה, איפה
התעללות בפיות תכולות, גננים סוטים,איפה אני?!?
אני פה בכוך, מתעסקת בעצמי ולומדת לחשוב גם על עצמי לשם שינוי.
כל שנות ההדחקה והאושר המזויף שלי עולים וצצים פה מהאדמה הלחה.
זו לא האדמה. אלו הם העיניים שלי שמתחילות לנזול. מכשפות לעולם
לא בוכות! זה אסור! זו עבירה על סעיףמ445634 "מכשפות לעולם
אינן בוכות!" . מעיני החומות זלגו טיפות של דם. לא יודעת איך
לבכות באמת. לא יודעת איך לאכול את זה. הלוואי שמעולם לא הייתי
פוגשת אותו בכלל
4.
ואני חשבתי לתומי שאני מאושרת, שאני יודעת מה אני רוצה ושהשבט
מעל לכל ומחוץ אליו כלום לא נחשב. מגלה שהכל מזויף, בעולם של
מכשפות רק החזקה שורדת ותמיד הייתי אני זו שאמרה את המילה
האחרונה, כבר אין לי מה לומר, כל השנינות שהייתה לי נעלמה, 10
מטר מתחת לחרא של פרות אין על מי לצחוק ולמי ללעוג, להעיר
הערות ציניות ולחלחל רע לכל אשר אלך זה כבר לא רלוונטי. אין
לאן ללכת במקום הזה. מטר מרובע של לחות ועובש, של שממה
ובדידות. ואני חשבתי שאני מאושרת. אולי בעצם לא קיים אושר
בעולם? מישהו בכלל ניתח את המושג אושר פעם? ארבע אותיות
שמכניסות אותי לדיכאון, המפקדת מעולם לא הנחתה אותנו מה לעשות
במצבים של לבד, של בדידות, תמיד היינו בחבורות, תמיד כולם
ביחד. סדנאות האושר שהעבירו לנו חוזרות ומציפות את בריכת
הדמעות שיצרתי לי פה מדם ארגמני מלוכלך. אפילו הדם שלי מיוחד.
אני לא נולדתי ביער עם כל המכשפות השחורות, כולן נולדו במערת
הסלע מתחת לארמון הפיות. המפקדת דאגה להרוג כל מכשפה שנראתה לה
קצת פוזלת או חסרת נשימה, היא רצתה את הטובות והחזקות ביותר,
היא לא האמינה בשיפורים. רצתה מושלם כבר מההתחלה. לא פלא שהצבא
שלנו היה הכי חזק ביער. כל הפיות הבכייניות היו מפחדות לצאת
מהבית עם השקיעה בו ברגע ששמעו אותי מכריזה על השעה בצרחות
רמות שהדהדו ברחבי היער. אף אחד לא ידע למה המפקדת אהבה אותי
מכולן. אבא של אורי השדון אמר לי פעם שכבר בגיל ארבע המפקדת
לקחה אותי לסיבוב התנסות בריחוף ביער הקרציות, מעמד שמכשפות
הגיעו אליו רק אחרי הבת מצווה וגם אז לא כולן אלא רק
המבטיחות.
אני לא יודעת מי ההורים שלי באמת, יש שמועה שאני קרובת משפחה
של רבקה, רבקה העבירה הדרכות של אומניות לחימה עד שאחד הגננים
הטיל עליה כישוף ואנס אותה לאור יום והיא נמסה כמו גלידה רכה
לחורף בקיץ. כל דמיון ביני לבינה היה מקרי בהחלט, מה גם שהיא
הייתה שייכת לקבוצת המכשפות בעלות דם כתום ואני הייתי מקבוצת
ארגמן. לא ידוע כמה יש בכול קבוצה ומי משתייך לאן, דבר שהיה
נודע רק ביום המוות בטקס הקזת דם לכשפים. סוג הדם נודע לי
בטעות באחד הפרוייקטים שנטלתי על עצמי, אחד השליחים הצליח
לשרוט אותי (בלי בושה!) ומול דמי הזורם עמד נפעם וברח לאחר
מספר שניות כשהתעשת, מהפחד שהוא יפיץ ביער שנפצעתי (כל מכשפה
פצועה הוצאה להורג) גלגלתי עליו עדר חמורים שיכורים שרמסו אותו
למוות. מציפים אותי מחזות אותו יום. איך יכולתי לעזאזל?
אני מכשפה קבינמט! איך זה שפתאום אני חשה רגשי חרטה? מה הם שמו
לי באוכל בכל השעות האלו במוסד? האם גדי השדון צדק כשהוא דיבר
על מתקפה של המטומטמות האלו? האם הם המציאו נשק חדש שפועל על
הרגש? מה זה רגש? נכנסתי להיסטריה והתחלתי לחפור באצבעות באדמה
הלחה, טיפות של דם חזרו להציף את עייני, חופרת וחופרת בטרוף לא
מובן, נכנסת לאמוק ,פוצעת את עצמי באבנים קטנות וחדות, מנסה
לרמוס כל זיכרון של רע שגרמתי בחיי אך דבר לא עוזר. את רעה
מכשפה שלי, את רעה, דבר לא יעזור לך, את רעה.
ברגעי משבר שכאלה אני נהיית מאושרת. הכוחות חוזרים אלי בחבטה
אדירה ואני חוזרת לחפור במרץ רב, יוצאת במעוף מהקבר שחפרתי
לעצמי ונזרקת על האדמה הלחה, שוכבת ומביטה בכוכבים, הנה כוכב
הצפון, הנה הדובה הגדולה, שביל החלב,שביל, מביטה לצדדים וראה
שליחים צועדים לעברי בשביל. לא מאמינה. יוצאת במעוף אל עבר
היער. הם כבר ישלמו על הדמעות האלו, הם ישלמו על ריח הפרחים
שכבר כמה ימים תקוע לי בנחירים.
הם לעולם לא יראו יותר צבעים. רק שחור הם יראו, רק שחור של
השמלה ואני בתוכה, שורפת להם את היער.
5.
כשחזרתי למחנה מצאתי את המפקדת מהלכת ברחבי היער, הזויה
ומסוממת, מלמלת משפטים על ילדות זבות חוטם וערפדים עם ניבים
רקובים, שרה שירי דיכאון של זהבה בן ואום כולתום ורוקדת לצלילי
ינשוף שיכור. דברים השתנו ביער כשלא הייתי פה
התקרבתי אליה במעוף חשאי ואחזתי אותה באחיזת נץ מכושף, אחיזה
שגרמה לנאחז לצרוח בכל היער אך היא לא הגיבה למגע ידי. נערתי
אותה לכל הכיוונים אך היא רק הביטה בי בעיניים השקופות שלה
והמשיכה לזמזם את "אהבה אסורה".
הבטתי לשמיים מחפשת פתרונות בכנפי נשרים אך דבר לא זז אצלי
בראש. ההלם כל כך חזק שאני לא יכולה לעשות דבר.
הוצאתי את הנרתיק קטיפה שגנבתי לאחת הפיות כשהייתי בחדר אוכל
בבית הבראה, חפנתי בידי מעט אבקת פיות ובתנועת יד קלה, מנסה
לחקות את הפיות הרדודות, מפזרת אבקה על המפקדת, מלמלת מילות
קסם של שליחים ומחכה.
המפקדת התעוררה בצרחות. שדים צהובים יצאו מגופה הצנום ואני
ננעלתי על מקומי קפואה. לא מבינה את הכוח הפתאומי שהיה לי
בידים. בסך הכל חכתי את הסתומות שצובעות לבלונד, לא עשיתי כמעט
דבר וכל השדים יצאו מהגוף, המפקדת הביטה בי אחוזת בהלה וצרחה
כל כך חזק עד כי נאלצתי לאטום את אוזני והתחלתי לבכות.
לבכות. אני. דמעות של מלח כמו הפיות. מה היה שם בבור? האם
עכשיו אני אחת מהם?
נזכרתי בתוכנית הנקמה שהתרקמה לי בראש עד לפני חצי שעה,
התרוממתי לשמים כשאני משאירה את המפקדת צורחת אחר דמותי
המתרחקת, פותחת במטס מטורף אחוז שיגעון לעבר הארמון. הגיעה יום
התשלום שלו והוא ישלם על כך בגדול.
לא מבינה איך היער הגיע למצב שבו הוא נמצא, כל הריקנות
והבדידות שאופפת אותו. האם גדי השדון צדק? האם כולם עכשיו
מחייכים להם בארמון ועוברים סדנאות אושר אמיתי? כמה זמן הייתי
בבור? שעה? שעתיים? חודשיים? אולי מעולם לא הייתי שם בכלל?
אולי זה בעצם הכל היה אצלי בראש? אצלי בראש?!?
אני מנמיכה טוס,היער הפוך כולו. עצים נעקרו וגופות של פיות
ושדונים פזורים בכל האזור, אני נעצרת ליד גופתה המרוטשת של
איזבל, המכשפה הכי אתלטית במחנה, זכתה לאורך כל השנים במדליות
והביאה כבוד למחנה, מרוחה בשפגט על הקוצים האדומים כשאבקה
סגולה של פיות אוכלת את גופה בשיטתיות. ראשים של שדונים
מתגלגלים במורד השביל . מביטה המומה, מרגישה רטיבות מעיני
החומות אדומות ולא יכולה לעצור את הדמעות, נשכבת על הרצפה
ופורצת ביללות כאב. דמעותיי מרטיבות את האדמה, אני מתבוססת בהן
והן מאכלות לי את השמלה, את שמלת המכשפה השחורה שלי, אני פוגעת
בעצמי!
אני מנגבת במהירות את דמעותיי וממשיכה במסעי לעבר הארמון, לא
מבינה מה קורה פה. אני צריכה תשובות ואני צריכה אותן עכשיו!
6.
אני זוכרת את הכל. אני זוכרת מבט. אני זוכרת עיניים, צוואר
,מחשבות. אני זוכרת אותו צועק אלי בלילה. בחלומות ירוקים
אפלים. זוכרת דיבורים בלילות ירח שחור מאחורי וילונות רוחשים,
זוכרת עיניים מתוך האפילה מביטות בי ובוחנות את ראשי. חודרות
לתוכו ומחפשות אחר דמותי האבודה. אני זוכרת אותו. אני זוכרת
אותו משם.
שליח. מחייך אלי מתוך גינת ביגוניות זוהרות. מופיע ומושיט לי
יד לקום. אך אני מסרבת. לא רוצה לא צריכה עזרה ממנו. מאף אחד.
לא רוצה לדעת מי אני באמת. מה הכוחות האמיתיים שלי. ידו עדיין
מושטת לעברי. מפלים של זיעה ניגרים מגופי ואני מתבוססת בה.
שמלתי מתמוססת ואני נותרת ערומה, כל גופי מכוסה צלקות, שריטות,
מכות, כל גופי הוא כוויה אחת גדולה. הייתי המכשפה היחידה במחנה
שנפצעה בכזאת שיטתיות. בכל יום נפצעתי מחדש. לאחר כל מסע הרס
שערכתי הופיעה כוויה חדשה בגופי. רופאי המחנה לא ידעו מה לעשות
איתי ולא מצאו פתרונות לתופעה המוזרה הזו. בשלב מסוים כבר
חשבתי שזה סקסי. הגוף שלי פגע בעצמו. נפשי האבודה ירתה לעצמה
כדור ברגל. לא רצתה להתקיים בגוף הרם הזה אשר קמל לו לאיטו.
חושך. פחד. אימה. כל הכח שהיה לי איננו עוד. נמחק.
עיניו בוהות בי, חודרות לתוך אונות מוחי ואני עומדת קפואה כמו
נציב מלח, כמו סלע איתן כמו בוקית.
חושך. פחד. אימה. עיניים שמשוטטות בתוך ראשי וצועקות לי בואי
איתי. שצועקות התקרבי ואל תפחדי יותר לעולם. חיוך שמתקרב
לעברי. גל חום מציף את ליבי. את אבן הבזלת שטיפחתי באהבה רבה.
אבן שחורה שקראתי לה לב. אבן. אבן. אבן.
ידיו חובקות את גופי ואני עומדת דוממת. שנינו מרחפים מעלה מעלה
מעלה. דלת הארמון נפתחת אלינו מעצמה. מעצמה. היא נפתחת רק
ללבות. לעולם לא לאבנים. מעולם לא.
מחכה למכת החשמל שעומדת לאחוז בגופי. המכה שממנה פחד כל השבט,
הסלקציה האחרונה של הפיות לאלו שנכנסו ללא רשות. הוא לא נתן
פקודה להוריד את הקיר ואני מדמיינת דגדוגים של אנרגיה חורכים
את גופי ואני צורחת בכל היער זעקות כאב, אך דבר לא קורה לי.
גופי אינו חש בדגדוד המפורסם. שערותי לא סומרות. הוא לא נתן
פקודה להוריד את המחסום. הוא לא נתן פקודה. הוא לא נתן פקודה.
ממלמלת לעצמי בטרוף בתוך ראשי. מה קורה פה לעזאזל? למה הוא לא
נותן פקודה? למה אני קיימת? מה? מה קרה לי?
האם אני???
התעלפתי לתוך גופו.
התעוררתי בכאב ראש עמום. האם באמת חלמתי? מכשפות לא חולמות.
מתבוססת בזיעתי, ערומה, בוהה באימה מסביבי. אני שוב ביער. האם
היה זה חלום?! אין שום סימן לכך שזזתי ממקומי. אין טביעות
רגלים של אדם נוסף על האדמה הלחה. אין פה כלום!
צועדת לעבר המחנה. מנסה לאסוף את כל הכוחות שאי פעם היו לי
וגוררת את גופי לעבר מערה מרחק מסר צעדים ממני. גופות של שלושה
שדונים מתגלים בפתחה. אני מסובבת את ראשי ומקיאה דם. מקיאה את
שאריות הרע שאי פעם ידעתי. מקיאה. נשכבת במערה, מביטה דרך חור
במעלה המערה, כוכבים מנצנצים וצוחקים לעברי, אני מרימה את ידי
לעברם, מנסה לתפוס אותם באצבעותי הארוכות. פעם הייתי יכולה לו
רק רציתי לקטוף את הירח. לבלגן את כל מערך הכוכבים בהינף אצבע
קטנה. עכשיו הכוכבים צוחקים לעברי. מנצנצים באורם הבוהק. עייני
נעצמות מעצמם. גופי מסריח ומלוכלך. יתושים חגים סביבי,מוצצים
את דמי וכל מה שאני יכולה לעשות זה רק להביט בחרקים רעים
אוכלים את גופי. חתיכות חתיכות קטנות של גופי הם נושאים לתוך
מחילה באדמה. הם תולשים את שערותיי שערה שערה ואני לא מסוגלת
לעשות דבר. גופי מרותק לאדמה, מולחם אליה מכח זיעתי. אין לי
שיער. אין לי ציפורנים, אין לי גוף. יש רק אותי
7.
לצאת ולהיכנס. לצאת ולהיכנס, לצאת ולא לחזור עוד לעולם. לא
לשוב אף פעם. לא רוצה.
בוהה בשמיים בוהה בתקרה, בוהה בפרוז'קטור מכוון לתוך עין ימין
וצועקת. איש לא שומע.
חדר לבן מוקף קירות לבנים ווילונות זהובים, קולות מאחורי
קירות, אבנים זועקות ואני חירשת. לא רוצה לדעת כלום. חושבת.
בוהה. מביטה. נרדמת שוב.
ילד בלונדיני כבן 12 מעיר אותי בעדינות. אומר לי קומי רווית,
קומי, ישנת כבר ודי. אני מתרוממת עם כאב ראש עמום, הרגשה של
מבנה שתיים עשרה קומות התרסק על הראש. עיניים מזוגגות מבט
קפוא. מביטה על דמותי במראה. אני קיימת. אני גוף.
הילד הלך ואני התרוממתי לאיטי מהמיטה. מסתובבת בחדר עם קירות
בוהקים ומרגישה את הדמעה מתחילה לנזול מעיני הימנית, נחילים על
נחילים זורמים מעיני. פעם היו אלו נמלים.
מאחורי וילונות זהובים מחייכת אלי השמש, אומרת בוקר טוב וצוחקת
לעברי. היא לא שורפת אותי יותר. הקסם שלי פג. אני אישה ככל
הנשים. אני כלום.
דפיקות בדלת העירו אותי מהתרדמה הרגעית. הוא. עומד בפתח הדלת
בחיוך מבויש, מושיט את ידו לעברי ולוקח אותי לחדר שבקצה
המסדרון. עיניים מביטות בי מחדרי חדרים, עיניים נוגעות בי
ומלטפות את גופי החדש. גופי החדש.
הוא מושיב אותי בכורסא סגלגלה עם פרחים ורדרדים. אני חשה בחילה
קלה. מעולם לא. תמיד רק שחור שחור שחור ואני בתוכו, והנה אני
בחלוק ורדרד מוקפת בפרחים צהבהבים על כורסא סגלגלה.
מביטה בו ויודעת כי הוא לא יכול לעשות לי כל רע. כל רע. רע.
אני מזדקפת במהירות ויורה גיצים מעיני, הם פוגעים בקירות
ומנפצים מראות, הוא מביט בי המום ואני קופצת במהירות מהחלון,
מתגלגלת על שיחי ורדים ורדרדים ומשיקה הלאה הלאה לעבר היער.
אני מכשפה והוא לא יכל לי. כל הקסמים שהוא יפעיל לא יעזרו לו.
אני חיה בעולם של שדים ומכשפות. אני אקים את היער לתחייה והוא
יהיה הראשון שימס מעיני. אני רק צריכה להחזיר לי את הכוחות
קבינימט.
אני נוחתת במקום שהיה פעם בית ומתחילה לפנות גופות ועצים
מרוסקים, הכל הפוך אני מתיישבת על אחד הסלעים השחורים ומנסה
להבין מה קרה פה בדיוק. אני הייתי מתחת לאדמה, עשר מטר מתחת
לחרא של פרות ופה למעלה כולם גופות שבורים, איפה כולם?
הוא מופיע פתאום כמו משום מקום. מביט בי בעיניו המעוצבות ואני
מרגישה את הדם נוזל לי מהגוף, שלולית ענקית של דם ארגמני פוערת
בור ענק תחת רגלי הארוכות. ואני נופלת ונופלת וכבר אין לי
כוחות לצרוח שוב. מנסה לעכל את הרע שלו מול שלי.
8.
ואיש קטן מושך לי באוזן. אומר לי. לוחש. לא מעיף מבט. דווקא
מצחיק. בוהה בי דרך אנשים ומסכי עשן כתומים. אני יודעת, הוא
מחפש אותי. ואני מחייכת, קדה בראשי כמסכימה לדבר מה לא ידוע
ומחייכת חרש. אנשים תמיד נראו לי מצחיקים, מקטרים בוכים
ופתאום צוחקים כך סתם לעצמם. פעם ראיתי בחורה ששרה לעצמה
ברחוב, סתם ככה בלי סיבה, הולכת ומזמזמת לה שיר אהבה ישן ואני
בהיתי בה מלאה ברחמים , לא יודעת עכשיו אם היו עליה או עלי,
ואני לא יודעת מה קורה, איך דברים קורים ואיך אנשים יכולים
להיות פעם ככה ופעם ככה. כנראה שהם יותר ממה שחשבתי, אנשים
יפים ואנשים קשים ואני רואה אותם חולפת מול עיניים בוהות,
מביטה בכל העולם ואחותו וצוחקת כי אני יודעת עליהם הכל. פעם
"צילי תמצצי לי" אמרה לי כי עיניים אי אפשר לזייף. אני יכולה
לשקר כמה שארצה אבל עיניים אי אפשר לזייף.
אני ראיתי את העיניים שלו והן היו מזויפות. גם שלי.
מחליטה לקחת את המצב ברצינות, מעכשיו הכל יראה אחרת.
לוקחת אבנים וזורקת עליו. הוא מביט בי מיידה אבנים ולא זז
ממקומו. איש לא בנמצא.
אנחנו בחלל ריק. כמו הלב שלי. כוכבים מנצנצים ואני מחייכת
לעצמי. פתאום הכל נהיה בהיר יותר, הוא מנסה לעוות את הרע שלו
ולנתב אותו דרכי. אני מסלול ההמראה שלו לצאת מעולם של פיות
ולחזור לכוחות החושך ואני בוהה בו ומחייכת. אנשים רעים ומכשפות
מזדקנות מביטים בי, ואני מתמלאת בנצנצים קטנים סגולים, גופי
מתכסה ואני פורצת בצחוק אדיר, מנקה את כל הזוהמה מגופי, מביטה
בו בעייני החודרות, נשיפה קטנה והוא איננו. שומעת אותו צועק,
שומעת אותו קורא לי לעזור לו. הכל אבוד בשבילך שליח שלי, הכל
אבוד.
היער עולה בלהבות. להבות שזימנתי בהינף מטה קטן אחד. שערי מקבל
חיות ועורי נעשה לבנבן, נקי, לא פצוע יותר. כוחות האופל זימנו
אותי ולא יכלו לי יותר. כנראה שיש סיבה לכל העבר הווה ועתיד
שצפו לי ביער, כנראה שיש סיבה לכך שאני המלכה בממלכה שלי
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.