שמיים וארץ מתמזגים לאחד,
יוצרים קרבה על מפולת בוערת.
יצר קרוע בתשוקה נכחד,
מדמה שתיקה של ילדה מפוררת,
קירבה של אמת נחתמת לעד,
אין אפשרות לחזור בה, היא שלנו בלבד.
והגשם לא מפסיק לרדת,
אך גם האש לא מפסיקה היא עדיין מורדת.
הארץ לאט נשרפת, היא עדיין יכולה לנשום.
והגשם אומר את מילתו האחרונה, הוא רוצה לנקום.
אך הוא מנסה לרתום כוחות שאולי כבר אינם,
מסתכל על השמיים, הארץ ובינם.
וחושב, האם במשחקי כוחות הוא מסוגל לנצח את האש,
ושדמעה שלה לא יכולה להרוס את מה שכבר יש,
האם הוא ישאיר את מה שהיה בגדר חלום?
אני לא רוצה עדיין לנשק את הגשם לשלום... |