הוא ישב בסלון, בכורסא שלו. הכורסא שלו קיבלה את צורת הישבן
העגול והמלא שלו. היא הייתה שקועה, שחוקה במקומות הנכונים.
בקבוקי ופחיות בירה היו זרוקים על הסלון המלוכלך והעמוס, עליו
גם נהג בדרך כלל להניח את רגליו. הוא עבד במכרה לכריית פחם,
היה עובד 4 שעות וחוזר הביתה. הוא היה מתעייף בקלות ולכן מצא
לו תירוץ נוח להתחמק מעזרה לאישתו.
אישתו הייתה אישה מבוגרת ומעורערת בנפשה. הייתה לה מילה על כל
דבר הנעשה בעיירה כולה ובמיוחד על בעלה התפוח והעצלן. כל ערב
לפני שהייתה מתחילה בהכנת ארוחת הערב לו, היא הייתה מרצה לו על
התנהגותו הפורצת גבולות חדשים בכל יום בו היא "משרתת את הבשר
העלוב" שלו. חמומת מוח לא קטנה הייתה האישה הצמוקה הזו. היא
הייתה רזה וגבוהה ודי היה ברעש ולו הקטן ביותר על מנת לעורר את
זעמה. למרות הכל הייתה עומדת במטבח שעות ארוכות על מנת להתקין
לבעלה המלא את ארוחת הערב. צלי בשר, אוזר, תפוחי אדמה, ירקות
ורטבים למיניהן היו מונחים על השולחן, שדאגה לסדר ולפנות מהזבל
שפיזר בעלה במשך היום. כמו כן, לצד האוכל הניחה בקבוק גדול של
בירה על מנת שישתה ויתבסם כהרגלו, ולאחר מכן ייפול שיכור ועייף
על הספה, שדוד ועלוב והיא תצטרך לישון בחדרה לבד, בלא אדם
שיאהב אותה. ממורמרת הייתה מסתובבת כל הזמן, ממלמלת לעצמה
דברים בלא כוונה, דברים בעלי משמעות נסתרת, בעלי תוכן רע.
כאשר הניחה את הצלחת הראשונה בפני בעלה, היה זורק את הסכו"ם אל
הרצפה החשופה, עשויה בטון אפור וקר, ולקח בידיו את העוף. הוא
אכל בידיו וכל האוכל היה מרוח על חולצתו, מכנסיו, וכמובן על
פרצופו המבחיל. הוא נראה כמעין מפלצת המאיימת לאכול ככל
שביכולתה, לפני שמישהו ירצה להיות שותף בארוחה. לרגע לא חשב על
אישתו שטרחה על הארוחה, ולא הודה לה אף לא פעם אחת. הוא שתה את
הבירה בלגימה ארוכה. הקצף שצף על פני הבירה היה נראה מוזר, אך
הוא שתה אותה ברעבתנות.
הוא התעורר בבוקר, התריסים היו פתוחים ואור השמש חדר אל הדירה.
הוא היה על הספה. הסלון היה נקי, מסודר ומצוחצח. מן המטבח עלו
ריחות, שגרמו לו להישאר מרותק לכורסא. הוא הביט סביבו. פחיות
הבירה נעלמו. מזוודה אחת מונחת על שולחן קטן ליד דלת הכניסה.
המזוודה הייתה שייכת לאישתו. ראשו כאב לו מעט מהבירה הרבה ששתה
אתמול, ולקח לו זמן להבין שהוא קשור לכורסא בחבלים ומוטות
ברזל. כאשר הבין היכן הוא נמצא ובאיזה מצב צעק לאישתו לעזרה.
"זקן אידיוט! את ארוחת הבוקר הגדולה שלך אני מתקינה לך בפעם
האחרונה. אז עדיף שתישאר שם ותהיה בשקט" צרחה בקול צפצפני.
הבעל השמן החל מתעייף מפעולות הניסיון לבריחה והחליט לא להתאמץ
יותר מדי. הרי מדובר באורחת בוקר גדולה ואסור לו להחמיץ זאת,
במיוחד אם זו הפעם האחרונה לפני שהזקנה שלו עוזבת.
היא נכנסה לסלון עם מגש גדול עליו צלחות בכל טוב, אחת על
השניה, ערומות כמו מגדל ענק.
"שחטתי את האווז. זו הארוחה האהובה עליך" אמרה בקול רוטן
והניחה את הכלים בסדר מופת, הסכו"ם הונח לצד הצלחת, ומעל הכוס
בקבוק יין מתוק ואדום.
"מצוין אישה! סוף-סוף את מועילה בדבר כלשהו. עכשיו שחררי אותי
כדי שאוכל לאכול" ציווה בעייפות ואדישות מה נשמעה בקולו.
"לא הפעם, אידיוט שלי. הפעם אני מאכילה אותך. אני אראה לך איך
אוכלים בחברה מנומסת כך שתגיע לשמיים ותסעד עם השטן תוכל לפחות
להרשים אותו בנימוסי השולחן שלך. עכשיו אל תזוז יקירי, הברזלים
הדוקים מאוד" השיבה לו. באיטיות מה חתכה את בשר האווז ואת כבד
האווז, את הירקות ואת התוספות לחתיכות קטנות והחלה מאכילה את
בעלה. ביס אחר ביס, צלחת אחר צלחת פיטמה את הבעל. קיבתו כבר
החלה להתנפח והברזל התנגד לה. הכאב החד שנגרם לבעל היה קשה
מנשוא והוא החל מתקפל מכאבים. בזו הוא רק החמיר את המצב. הוא
ניסה להתחכך בברזל המחוספס, אך עור בטנו רק הפך צורב יותר
ויותר, והחל נחתך מהחיכוך עם הברזל. חתכים זבי דם החלו
מופיעים, והאישה ממשיכה בהאכלת בעלה הנאלח. בהנאה צפתה בבעלה
המתפתל מכאבי תופת. דם החל לזרום על גופייתו הלבנה, עדיין
מוכתמת מארוחת ליל אמש. הברזל התהדק על עורו יותר ויותר עם כל
כיפוף וקימור גופו של הבעל. מתקשה לבלוע את האוכל הנדחף לפיו
בכוח. המזלג פוצע את שיניו וחניכיו וגורם לדם להתפשט בפיו.
הרוק נמהל בדם וטעם מתכתי חזק מתלווה לאווז השחוט. חלקים בו
עוד היו נאים לא מבושלים, מלאי דם והטרחנית הזקנה דחפה אותם
לפיו של השמן בכוח והנאה. כאשר החל משתנק הכניסה האישה חתיכות
גדולות יותר לפיו.
"תסיים את האוכל, יצור נאלח שכמותך! זה הכבוד שאתה מפגין
כלפיי?!" רטנה ודחפה מזלג עמוס אל פיו. הדם החל לטפטף את
צווארו, ומשם לגופייה, מכתים את הגופייה עוד יותר. הברזל
המחוספס קורע את עור בטנו ונצבע בצבע דמו בעוד השמן נלחם על
חייו בכורסת המוות שלו. כעבור זמן מה החל השמן להראות סימני
גסיסה. ראשו הכחיל ונשימתו כבדה ולא סדירה. האישה הביטה בצלחת
ושמה לב כי נגמר האוכל, אין לה יותר במה להאכיל אותו. היא לקחה
את הצלחות אל הכיור ורחצה אותן היטב, הניחה אותם במתקן לייבוש,
לקחה את מעילה וכובעה מהמתלה, ניגשה אל המזוודה, הרימה אותה
ופתחה את הדלת.
"מקווה שהארוחה הייתה טעימה אידיוט שלי!" צחקה בעודה יוצאת מן
הדלת.
הוא נשאר שם, נלחם על טיפת אוויר לריאותיו. צלעותיו כבר החלו
להיסדק והוא יכול היה לשמוע את רעש השבר בעצמותיו והרגיש את
הפציעה והדימום בריאותיו בשל רסיסי עצם. הברזל סירב לשחרר
מאחיזתו. במשך שעות אחדות ישב שם מנסה להוציא הגה מגרונו,
לבלוע את טיפת הרוק האחרונה. כוס היין המתוק הייתה מונחת על
השולחן, נראית מגרה כל כך. כשהלילה ירד, רוח החיים נטשה אותו
ורק כתמי הדם על הכורסא המרופטת יעידו על מותו.