יש פעמים בהם אני מנסה להשאר חזקה, אבל זה שובר אותי בסוף.
אני לא מצליחה להחזיק יותר מדי בלי הנשיקות, החיבוקים.
אני מתעוררת באמצע הלילה ומגלה שהוא לא נמצא בכלל לידי.
לפעמים אני חושבת שאולי עדיף כך, אולי זה מה שרצה הגורל. אבל
אני לא באמת מאמינה בזה, אני לא באמת מאמינה שהגורל רצה שנאהב
אחד את השני אך נשאר כל אחד לבד.
כשאני מבקשת מאלוהים עזרה, הוא שומע אותי ואני יודעת שהוא
שומע.
ואני ממשיכה לחכות, כי בלב אני מרגישה את זה. ואני מרגישה
חזקה! אבל זה שוב שובר אותי.
אני חושבת שצריכה להיות עוד תקווה, כי תמיד יש תקווה! ואם אני
אאמין אז אולי... אולי...
אבל אני לא יכולה שלא לחשוב על הגרוע מכל. אולי זה הזמן שכל
אחד ילך לדרכו?
ואז חוזרת לי התקווה... "לא לא זה לא מה שהגורל תכנן
בשבילנו!"
ואתם רוצים לדעת איך אני יודעת את זה? אני בעצמי לא יודעת.
אתם הרגשתם אי פעם קשורים למשהו מסוים? הרגשה שכזו ששום דבר
בעולם לא יוכל לקחת ממכם? אני חושבת שכך אפשר להגדיר את המצב.
לפעמים אני עוצמת את העיניים, חושבת, ואני רואה אותו ואני רואה
אותנו ואני רואה את שנינו ביחד, אותי ואותו. ואז אני פוקחת את
העיניים, לא תמיד הוא עדיין שם, אבל לפעמים הוא שם ואני בוהה
בו כאילו זוהי הפעם הראשונה. כי האמת היא שהוא תמיד מקסים אותי
כאילו היתה זו הפעם הראשונה.
ואני מרגישה שטוב לנו ואני מרגישה טוב!
וכשטוב לי אני מרגישה חזקה, הרי כולם חזקים כשטוב להם.
אני עוצמת שוב את עיניי ושוב פוקחת אותן, אני עושה זאת כמה
פעמים כדי להבטיח שמה שאני רואה הוא אמיתי...  והאמת היא שאני
לא רואה כלום כי אין כבר מה לראות, כי הוא כבר לא שם יותר.
ואז אני מנסה להיות חזקה, אבל זה שובר אותי.