"תשמעי, מותק, אני יודע שאת פה רק שבועיים, אבל אני צריך
טובה."
"אנחנו ביחד כבר חצי שנה, אתה יכול לבקש מה שתרצה."
"את זוכרת את הפטנט הזה, שאני עובד עליו?"
"ה.. אה, כן. בטח."
"אז יש קונים, ואני צריך לטוס לחודש וחצי לחו"ל לפגישות. אם הם
יקנו אותו, אני עושה כמה מיליונים בעסקה הזאת."
"וואוו."
"כן, אני יודע. זה ענק!"
"ומה אתה רוצה שאני אעשה?"
"תוכלי לשמור על הדירה בזמן הזה? כאילו, כל הדברים שלך כבר כאן
בכל מקרה, ושילמתי לשלושה חודשים מראש כדי שלא תהיה בעיה, אם
אני אתעכב שם."
"שלושה חודשים.. אה.. אוקיי."

אחרי שבוע וחצי
"הוא איפה?" שאל כלא מאמין.
"בחו"ל, אבא." ענתה באנחה.
"ומה בדיוק הוא עושה שם?"
"מה יש לכם כולכם? זה כל כך נדיר שהולך למישהו? הוא נסע בשביל
עסקים, כדי למכור את הפטנט שלו."
"ואיזה פטנט זה בדיוק?"
"גם לך יש בעיות עם זה?" החזירה.
"דברי יפה לאחותך. היא רק מנסה לעזור." אביה הגן על אחותה.
"היא מבוגרת יותר, ויש לה נסיון בחיים." שרון גלגלה עיניים
ושתקה, מקבלת את הנזיפה, ומקווה שבזה זה יגמר. "נו, אז איזה
פטנט זה?" לחץ אביה.
"לא יודעת. איזה משהו של כלי כתיבה או משהו כזה." התפתלה. היא
לא חשבה שתצטרך לזכור את זה. זה היה נושא ששניהם הבינו שלא
משותף, והוא סיפר לה את המינימום.
"אז הוא סיפר לך." קבעה אחותה עובדה.
"הוא סיפר, אני פשוט לא זוכרת. זה לא כזה מעניין."
"ולאן בחו"ל הוא נסע? את זה את אולי כן זוכרת?" שאל אביה
בארסיות מסויימת.
"לא יודעת. מה אתם רוצים ממני? אני בחקירה?" התפרצה.
"את לא רואה מה קורה כאן, שרון? נדפקת."
"תסתמי, בסדר? לא נדפקתי בשום דבר."
"דברי יפה לאחותך. ואלי." הזהיר אביה בקול מאיים.
"היא התחי- אוף. מה כל כך קשה לקבל?"
"בואי נראה. הוא נסע לאנשהו בחו"ל, למכור איזשהו פטנט, ויחזור
בעוד חודש בערך, אחרי שהוא ירוויח מיליונים." סקר אביה את
העובדות. "כמובן, אם החצי הראשון של הסיפור נכון."
"כן, למה לו לחזור אליך לבזבז מיליונים?" הוסיפה אחותה שמן
למדורה.
"למה לא? אנחנו ביחד. זה מה שאתם חושבים עלי?"
"זה מה שאנחנו חושבים עליו." הסביר אביה. "בינתיים את נשארת פה
עם דירה ובלי כלום."
"הוא שילם שלושה חודשים מראש, והשאיר לי כסף לקניות. חוץ מזה,
שאני גם עובדת, אתה יודע." הזכירה לו, שהיא כבר לא ילדה קטנה.
"ומה אחרי שלושה חודשים? הא, שרון? מה אז? את באמת חושבת שהוא
יחזור בשבילך? אני לא מאמינה שזה מה שיצא ממך."
"אתם יודעים מה? תחשבו מה שבא לכם. אני מחכה לו, כי אני סומכת
עליו. כי אני, בניגוד אליכם, מכירה אותו." אמרה ועמדה לצאת
מהבית, כדי לחזור לדירה שלהם.
"אם את יוצאת עכשיו, אל תחזרי, אלא אם את חוזרת כדי להישאר. את
מבינה אותי, שרון?"
"אתה מגרש אותי מהבית?"
"את בת 22 ולא יודעת מה קורה בעולם. אני רק מנסה להגן עליך."
"אני לא מאמינה לזה! אמא, כל זה לא מפריע לך?"
"מתוקה, מה את רוצה שאני אעשה? הם החליטו, ואני חייבת להסכים,
שאת קצת צעירה."
"אני פשוט לא מאמינה לזה." קראה שוב ויצאה, מעולם לא מרגישה כה
נבגדת.

כעבור חודשיים ארוכים נוספים
"הי, מותק. אני כל כך מצטער שהתעכבתי. היו כל מיני פגישות
שנדחו כל הזמן. אבל אני כאן עכשיו." אמר ורץ לחבק אותה.
"הי! זה בסדר. אמרת שאתה עלול התעכב." אמרה וחיבקה אותו חזרה.
"יש לי משהו בשבילך." אמרה כשהניח את המזוודות ליד הספה והוציא
משהו מאחד התאים.
"מתנה? באמת?" קראה מתרגשת. היא קיוותה, אבל לא ציפתה לזה.
"אפשר להגיד." ענה לה, ונתן לה מעטפה.
"מה זה?" שאלה והחלה לפתוח את המעטפה. צ'ק של 500 אלף שקלים
היה מונח שם, וממוען אליה.
"אתה נורמלי?" שאלה, מופתעת מאוד. היא בדקה שוב ושוב את
הפרטים.
"זה מגיע לך. את היית איתי כל הדרך הזאת, למרות שזה לא הקטע
שלך. חוץ מזה שהרווחתי המון על הפטנט, אז אני יכול להרשות
לעצמי." חייך אליה.
"אבל?"
"אבל מה?"
"מה קרה? מה לא בסדר?"
"אני צריך לחזור לשם."
"אוקיי. לכמה זמן?"
"לא צריך-צריך. רוצה. שרון, פגשתי שם מישהי, וזה ממש מצויין
בינינו. אני סוגר את כל מה שנשאר לי בארץ, וחוזר לשם עוד
חודש."
היא שתקה, לא מאמינה.
"את יכולה לשמור על הדירה אם את רוצה. אני אשלם לעוד כמה
חודשים כדי שתוכלי להסתדר. עכשיו גם יש לך כסף לשכור דירה כמו
זו." הציע בחצי חיוך. היא רצתה להרוג אותו. היא לא התלהבה
מלחזור הביתה. הוא מנסה לקנות אותה??? או יותר נכון, למכור
אותה???
היא הלכה למטבח. היא רצתה לשתות, לאכול, להקיא, הכל בו זמנית.
"אני מצטער", אמר ובא לכיוונה.
אם הוא כבר עוזב אותה והיא חוזרת הביתה, שלפחות יסבול קצת.
שהחברה החו"לניקית שלו תסבול. היא לקחה את המחבת הראשונה
שמצאה, הטיחה בפרצופו ויצאה.