"תעזרי לי פה", ביקש ממנה, ויצא מכסאו שמאחורי השולחן כדי
לעמוד לפניה. "רק את יכולה."
"כמו שעזרתי לך אתמול בלילה?" שאלה, חיוך מתגרה על פניה וידיה
כבר בדרכן אל חגורתו.
"אם מישהו יתפוס אותנו.. "
"אז מה?" קטעה אותו. "תרגע, לך לא יקרה כלום. הם גם ככה בטח
משוכנעים שאני זונה." אמרה והתרחקה. היא פשטה את ידיה לצדדים,
ושאלה בציניות, "מה עוד יכולה נערה שגרה ברחוב עם בגדים להיות,
הא?"
"תפסיקי עם זה." זנף בה ותפס את ידיה. אני יודע מה את שווה,
אבל זה לא מה שיעזור לי עכשיו."
"זה לא מה שאמרת אתמול בלילה." זרקה והתיישבה על הכורסא שמול
המכתבה שבמשרדו, עוקפת אותו ומשאירה אותו עם הגב אליה. הוא
הרכין את ראשו והעביר יד בשיערו.
"אוקיי." אמר, מחפש את דרך האמצע בין שניהם. הוא ירד לעמידה
שפופה לצידה, נשען במרפקיו על משענת היד של הכורסא. "למה את
לא מוכנה לעזור לנו?"
"כי אתם טפשים חסרי יכולת. והבנה." פלטה במרמור. כל כך הרבה
כעס היה בה, ומעולם לא נמצא הזמן לפורקן. וגם עכשיו זה אסור.
לעולם לא.
"סליחה?" שאל מופתע. "זה היה מכוון אלי או אל עצמך?"
"אל עצמי. אבל מסתבר ששמעת." ענתה לו, ורק את ראשה הפנתה אליו.
היא הייתה קרובה אליו בעבר. לא עוד.
"את מוכנה להסביר את עצמך?" ביקש ממנה. היא אפילו לא זזה
בכסאה. רק הרכינה ראש. חייבים להתנתק. "ואולי גם תוכלי להסביר
לי למה את כל כך רחוקה פתאום?"
"לכל הרוחות איתך, בן." קראה והסתכלה עליו. "3 זיונים בשבועיים
לא הופכים אותנו לזוג. לשום דבר. תגיד תודה ולך."
"לא," הוא עמד עכשיו מולה. "אבל 3 זיונים בשבועיים בהחלט
אומרים לי הרבה על מי את, וכלבה את לא יותר מידי. לא משנה כמה
ההצגה שלך משכנעת."
"תודה באמת." אמרה ושלבה את זרועותיה. "ואם אתה מצפה להסבר
נוסף, אז.."
"למען האמת, כן. למה אמרת את מה שאמרת?" קטע אותה בכוונה,
למרות שידע שבדיוק את זה תסביר.
"כי אתם באמת טיפשים כולכם. כאילו שאתם לא יודעים מה קורה
בשכונות האלה. כל החודשים הארוכים מאוד האלה שאנשים נרצחים
בהם. ואתם לא עושים כלום. כלום! כי אתם טיפשים. בגלל זה אתם לא
מפסיקים את מה שהולך שם. או פשוט חסרי יכולת. והבנה..." נאמה
בלהט. אך המילה האחרונה חמקה, כמו הדלת עומדת להיסגר עליה,
והיא נשארת בחוץ.
היא כל כך התאמצה לא לחשוב. כשלא חושבים על זה, לא בוכים.
וכשלא בוכים, אפשר לראות הלאה, ולהמשיך הלאה.
"אז אולי תעזרי לי להפסיק את זה?" ביקש שוב ורכן לחבק אותה.
"לך יש את המידע שאנחנו צריכים, כדי שתפסיקי לסבול ככה."
"שום דבר כבר לא יפסיק את הסבל שלי. אין לי מה להגיד לך
שיעזור." אמרה בשקט, וידיה הקיפו את כתפיו. הוא דיבר על
החקירה, והיא על עצמה. אבל הוא שתק. היא הייתה נואשת למגע. כל
מגע. ומשום מה, הפעם היה לו אכפת יותר.
"מה הוא עשה לך?"
"מה זה משנה?" שאלה בחזרה, באמת רוצה תשובה. עברו כבר 18
חודשים ו-13 יום.
"את איך שאני רואה ומכיר אותך."
למה זה משנה?? זעקה בתוכה. למה זה משנה לי?
"למה הוא השאיר אותך בחיים?"
הנקודה הכואבת. אבל הוא לא יכול היה לדעת את זה. "כי אני לא
נלחמתי." אמרה בשקט. הוא הבין טוב מידי, ולכן נותר בשקט, כי
ידע שאין מה לומר. היא פרשה זאת כאישור להמשיך, כי היא לא ילדה
רעה. "את אמא הוא הכה תמיד. וגם אותי ואת תומר. הוא היה קטן
יותר, ולא הבין שאמא לא תציל אותו. ביום שהוא פוצץ לאמא שלי את
הצורה עד שהיא מתה, תומר החליט שנמאס לו. אבל זה לא עוזר כשאתה
חלש. הוא פשוט העיף אותו על הקיר, ותומר נפל את 6 המדרגות בין
המטבח לסלון." היא שתקה. המראה היה מזעזע אז, וכך גם היום.
בן החזיק אותה קרוב אליו, והתיישב לידה מזמן על הכורסא, מלטף
את גבה. היא המשיכה. "ואני. אני פשוט לא רציתי לחטוף מכות
באותו ערב, כי היה לנו טיול 4 ימים אחר כך. אז ישבתי בחדר
ושתקתי. אם מחכים מספיק, בסוף זה נגמר. אני חושבת שהוא פשוט
שכח שאני קיימת. הוא תמיד שתה כל כך הרבה."
"ובאותו לילה נפטרת ממנו. השקית אותו אחרי שהתעלף, עד שהוא
נחנק הקיא של עצמו. אני חייב להודות שזה די מחוכם." הוא הכיר
את כל העובדות של המקרה. הוא הוסיף את שם הרוצח ע"פ חשדות
בלבד. דבר מעולם לא הוכח. במחלקה החליטו לא להגיש שום תביעה,
והסכימו עם המשטרה שזו הייתה 'תאונה מצערת של שתיין'.
הוא כן הבין מה קורה שם.
היא לא אמרה דבר. "תני לי לעזור לך, דפנה."
"אני לא צריכה שום עזרה." אמרה ודחפה אותו ממנה. "אני מקבלת את
כל העזרה שנחוצה לי."
"ממי? משירותי נקיון? הם אלה שעוזרים לך?" שאל בפליאה מעושה.
"מי עומדת בראשם, דפנה? היא זאת שדואגת שתגיעי לביה"ס משולם
מראש? אני צודק, נכון?"
"יש לי חברים עם כסף, שעוזרים לי ללמוד השנה." טענה כנגדו
וקמה.
"למה את לא מוכנה להגיד לי מי הם?"
"כי אני לא אבגוד במי שהציל אותי."
"הציל אותך?" חזר אחריה. "תגידי לי, את השתגעת? מי הציל אותך?
כמה אנשים הרגת בשבילם? הם כמעט הרסו לך את החיים, ואת אומרת
הצילו?"
"כל הבני זונות שמתו, זה הגיע להם. הם היו מניאקים ושתיניים
ומכים, ובטח אפילו התולעים  לא נוגעות בהם עכשיו. הכלבים האלה
היו החרא הכי מסריח של השכונות. יותר טוב בלעדיהם."
"אני מודה, הם לא חסרים לאף אחד. חצי מהאנשים שמחים שהם נעלמו,
והחצי השני מהלל את 'שירותי נקיון' על שעוד דפוק לא יפגע יותר
באף אחד."
"אז אתה מסכים שזה טוב." התרככה מעט.
"אני אומר שזה אסור. שזו עבירה. שזה פשע. שזה צריך להפסיק,
דפנה." היא נשענה על השולחן שלו, והוא עמד מאחורי הכורסא.
מתוסכל שלא היה יכול להתקרב אליה, אבל יודע שעדיף כך.
"טוב, אין לי מושג על מה אתה מדבר." אמרה לו. "בשלושת השבועות
האחרונים הייתי קצת מנותקת מהעולם." הזכירה לו. היא לא הודתה,
ששמחה על ההזדמנות.
"זה לא שהיית בכלא, את יודעת. קיבלת דירה מצויידת בהכל ומאבטח
צמוד." ציין בפניה.
"זה לא שיש לי לאן ללכת. ביה"ס וחזרה לשאלות של מר עו"ד בן...
משהו." כאילו שלא ידעה את שם המשפחה שלו.
הוא שמע את הקינטור, חייך בתוכו, וחזר לנושא. "למה את לא מוכנה
להגיד לי מי מנהלת את הקרקס? אז לא היא. מישהו שם שיודע. אני
לא מבין איך את יכולה לחשוב שזו בגידה. למה את מגנה עליהם,
דפנה?" הוא לא הסתיר את התסכול. שתראה, שתראה הכל, לא אכפת לו.
כל מה שהוא יכול, כדי לוודא שלעולם לא יפגעו בה. לא שוב, ולא
אחרת. כל החלקים בה שכבר מתו בגללם.
"כי הם הגנו עלי." ענתה בפשטות. היא מעולם לא חשבה אחרת.
"הגנו עליך? דפנה, הם הסגירו אותך לנו. עדיף שעירה לעזאזל
מבחירה, מאשר כולם. את לא רואה את זה?"
"לא, אני לא רואה את זה. הם לא שלחו את הראיות."
"נכון, כי אנחנו מספיק מוכשרים למצוא אותן לבד. אנחנו, הטיפשים
חסרי היכולה וההבנה. נשמע הגיוני." הכריח אותה לבלוע את המילים
שלה בחזרה.
היא לא תחזור בה. היא רק כיווצה את פיה. היא לא רצתה לשמוע את
ההמשך, כי ידעה איך זה יגמר.  אבל הוא המשיך. "אולי זה היה אחד
מהשכנים. הם הרי מאוד דואגים. כל כך שמחים תמיד לעזור. כל עוד
הם לא  מסכנים את עצמם. ואני באמת מבין את זה, כי אני מכיר את
האיזור." היא השפילה מבט. "ומעניין שביחד עם ראיות ופרטים,
קיבלנו גם תמונה של נערה מחייכת, שעושה שלום למצלמה, שבמקרה
תואמת לפרטים. צירוף מקרים אני בטוח." הוא עקף את הספה ועמד
מולה. "אנחנו אולי טיפשים פה, אבל עם כל הנתונים והעובדות,
אפילו אנחנו הצלחנו לעשות 1 ועוד 1 ולקבל 2."
"לא. בבקשה לא." אל תכריח אותי לספר. אל תקח את החלום היחיד
שיש לי. את הדמיון היחיד למשפחה.
"אבל את יודעת מה, דפנה? את צודקת."
"אני צודקת?" שאלה בשקט, מלמול מופתע לתוך חזה.
הוא שלח יד והרים את פניה מסנטרה. "הם עזרו לך. להגיע הנה זה
הדבר הכי טוב בשבילך." אמר לתוך עיניה. "כי אנחנו נתפוס אותם.
הם מתחילים לדאוג ומכסים את עצמם. דרכך, בינתיים. אבל אנחנו
נתפוס אותם, ואני לא רוצה שתהיי חלק מזה. אני רוצה שתהיי רק
חלק ממני."
"בן, אני לא..." לא יודעת מה להגיד.
"אני מצטער." אמר והתרחק צעד וחצי. "אני... אני דואג לך. אולי
יותר ממה שאני צריך. אולי שפחות ממה שאני רוצה."
"אני לא יכולה." אמרה בשקט והלכה אל הדלת. היא עמדה מולה,
ושאלה מבלי להסתובב, "אתה לא מתכוון לעצור אותי? לשכנע אותי?"
"אני מעדיף לבקר אותך כל יום בכלא, מלתת לך ללכת היום כשאת
שונאת אותי. סיכון מקצועי." אמר אל גבה.
"למה?" שאלה בקול, שהתחיל להיות חנוק, מצחה שעון על הדלת.
"תסביך ילדות לא פתור, תקראי לזה. נשים חייבות לאהוב אותי."
היא הרימה את ראשה מהדלת, אך עדיין לא הייתה יכולה להביא עצמה
להסתובב. "בטח שמעת שלא התגייסתי, כי..."
"התרסקה לך הרגל מספר ימים לפני כן," היא הסתובבה סוף סוף.
"והיית בבית חולים מלא, אז החליטו לוותר עליך. סיכון מקצועי.
שמעתי שהיה לך משהו משפטי כזה, ולצבא לא היה כוח אליך או
משהו."
"או משהו." מלמל לעצמו. הוא התקרב ונעמד ליד הכורסא, יד אחת על
משענת הגב. "אמא שלי היא, אה.. אני מניח שהיא אהבה אותי אי שם
עמוק בדרכה שלה. הסגרתי את אבא שלי."
"אה-הא. מוסר השכל. כל הכבוד. כמה פעמים כבר סיפרת את הסיפור
הזה? כמה פעמים זה עבד?"
הוא ציפה לציניות, אבל זה עדיין צבט. "חשדנית. חסרת אמון. אני
מכיר את כל זה. אבל אני גם יודע איך זה שהכוח עולה לך לראש.
כשזה מתחיל זה נראה בסדר. ואחר כך איכשהו תמיד מצליחים להצדיק
את זה."
"לעזאזל." היא פלטה. "לעזאזל." אמרה שוב והלכה אליו. הוא תפס
אותה בחיבוק כשהחלה להתמוטט. "הם ניצלו אותי. תמיד ידעתי. היה
קל יותר להתעלם." היא הרימה אליו מבט, עיניה אדומות מעט. כל
אחד אחר מעולם לא היה חושד. "לא היה לי אף אחד. אין לי אף אחד.
את כולם לוקחים לי." היא ביקשה ממנו לא לספר כלום. לא להיפרד
מאשליית המשפחה שלה.
"יש לך אותי, דפנה. ואף אחד לא ייקח אותי ממך."
"אתה לא יודע את זה, בן."
"נו, באמת. מי ירצה לקחת עו"ד?" חייך אליה. היא השתדלה מאוד.
הוא כבר חשב על הנושא.
"אני לא יודעת." ענתה לו. היא הרימה את ראשה ונישקה אותו. כשרק
החל להגיב, ניתקה ממנו, הלכה אל הדלת ויצאה.
"דפנה!" קרא, אך הדלת נתרקה בעדינות ללא שהות.

הוא חשב שהגיע אליה. ולא רק כדי להציל אותה מעונש, אלא להציל
אותה מאותם 'שירותי נקיון'. ועכשיו הוא איבד אותה כנראה לתמיד.
מחשבותיו היו כל כך אפורות ומעורבלות, עד שלא שם לב שהדלת
הייתה נעולה פעמיים, ולא סיבוב אחד, כמו שהיה רגיל. הוא פתח את
הדלת, סגר אותה והניח את מצחו עליה, מאשים את עצמו באבידה
שלו.
"עדיף לנעול פעמיים. זה יותר בטוח."
"דפנה", אמר כשהסתובב.
"לא ידעתי לאן ללכת." התנצלה. הוא רק רץ וחיבק אותה.
"זה בסדר. אני אסדר את כל העניין. אני אעזור לך להיעלם. הם
ימצאו מישהו אחר, את תצאי מזה. אני מבטיח."
"אין לך מה לדאוג. השארתי הצהרה במשרד של הבוס שלך. אתה תקבל
עותק מחר." הרגיעה.
"הצהרה? עותק? מה?..." הסתכל עליה.
"מיד אחרי שפטרתי את העולם מאבא שלי, הם מצאו אותי, ולקחו אותי
אליהם. אציתי ללכת למשטרה, ולהגיד שזו הייתה הגנה עצמית. אבל
הם טענו שזה בחיים לא יתקבל בבית משפט. הם ראו את זה כבר. כי
זה לא היה בזמן קרב או משהו."
"לא, דפנה, זה לא ככה. לא אם אני הייתי מגן עליך."
"אני יודעת, בן. אני יודעת. בדיוק כשיצאתי עברה איזו מישהי
שאספה מלא ניירות, שעפו לה על כל המסדרון."
"שמרית." אמר בחיוך.
"שיהיה. בכל מקרה, עזרתי לה להרים, ונתקלתי בפס"ד של משפט עם
עובדות ומקרה הרבה יותר מגוחכים משלי. והאישה כן ניצחה עם טענה
של הגנה עצמית. והיא עוד תקעה לו סכין בביצים לפני שהוא מת.
וקראתי את מה שאמרו השופטים. ביקשתי מה... שמרית הזאתי עותק
וישבתי וקראתי הכל. והם בגדו וניצלו אותי. בדיוק כמו אבא שלי.
כי הם הכירו את הסיפור. נכנסתי למשרד של הבוס שלך ןשפכתי הכל.
דברים שבחיים לא הייתם מגלים."
"ולא הלכת לדירה שלך כי ידעת שהם ימצאו אותך שם. פחדת מהם."
"הם לא היו מחפשים אותי תוך כמה שעות... אבל, כן. גיליתי שאתה
גם מחוץ לעיר. וגם ידעתי שאתה לא תבוא אלי. אז באתי אליך."
"אני לא אשאל איך נכנסת."
"אוקיי." חייכה אליו. הוא נשען אליה ונישק אותה דקה ארוכה. היא
החזיקה בפניו ביד אחת, ובידו בשניה, והחזירה נשיקה.
"אני אשמח שתשארי." אמר כסיים.
"אני שמחה שאתה שמח." אמרה והעבירה אגודל על לחיו. "כי מחר
בבוקר מגיעים כל הדברים שלי מהדירה."
"אוקיי, אז היית עסוקה. אני אשרוד."
"וכי גמרתי את כל המים החמים." היא קמה והחלה לכלת לכיוון חדר
השינה.
"גמרת את מה?"
"המים החמים? אלה הנעימים בשעה כזו של היום?"
"וגמרת אותם?" שאל בחיוך וקם מהספה. היא רצה צוחקת, משיגה אותו
לחדר, ונועלת מאחוריה.
"לך תעשה מקלחת קרה, תרגע. נדבר אחר כך." צעקה מבעד לדלת. היא
שמעה אותו צוחק והולך, ואת דלת חדר האמבטיה נפתחת. "בן, חכה."
צעקה ויצאה מהחדר.
היא תפסה אותו כבר בלי החולצה והג'ינס, רק בוקסר עם ריבועים,
המים כבר זורמים בתקווה שיהיו פושרים מתישהו, עומד בפתח מתחיל
לסגור את הדלת. "כן?"
היא הלכה אליו ושאלה, "איפה היית כל הזמן הזה? אתה מסיים מוקדם
יותר ממה שחזרת."
"לאן הלכתי?" חזר אחריה, כנראה מהרהר בתשובה. הוא בחן אותה, שם
דעתו לחולצה הפשוטה שלבשה, ולמכנסי הטרנינג שכנראה שלו. לא
אבידה כבדה מידי. היא חשבה שהוא חושב על זה, אך תחת זאת תפס
אותה לא מוכנה, הרים אותה והכניס אותה איתו למקלחת.
כן, בהחלט נגמרו המים החמים.