במקום שנות צבא אני אברח לוושינגטון
(עם עצמי ותיק שק סגול)
לא יגייסו אותי ואני אשתחרר על 21
(נפשי, אלא מה)
אשכור דירה של חדר וחצי
(לא יהיה לי בן זוג)
קירות עתיקים,
סלון מעץ דובדבן,
ערמות של ספרים, אגדות
(כדי שאוכל לברוח למציאות בנאלית).

מוזיקה גותית,
משרה לילית,
מיטה זוגית עם סדינים אפורים
(תמיד אהבתי לישון באלכסון)
חצי מרפסת שאוכל להשקיף על הגשם של נובמבר,
לשמוע גנס אנד רוזס
(ולהרגיש יותר קיטשית מאי פעם)

וכי קר לי תמיד
(זה קור פנימי של חסרי רגשות)
אח שתבער גם בימי הקיץ
(ככה זה עם אנשים שהחיים ריסקו אותם כמו קוביות קרח)
מכונת קפה כמו בסדרות אמריקאיות
(כי עכשיו אסור אלכוהול)
כלב זאב שחור עם עין אחת ירוקה ואחת כחולה
(אקרא לו קורניליוס)
וילונות ארגמן ארוכים,
ושכנים זקנים.
לא יהיה לי טלפון.
טלפון זה בשביל אנשים שיש להם חברים
(חברים זה בשביל אנשים שעדיין יודעים להרגיש)

"קדימה"
אני צועקת בעצמי לעצמי
(סכיזופרניה)
תסמכי על עוד בן אנוש אחד ואני צולבת לך את הצורה
(אני יודעת שאני מסוגלת)
לפתח אליו כפייתיות...
זאת הרגשה נהדרת
(הרסנית)
זה ממלא מבפנים כמו פריחה באביב
(רוצח לאט כמו גידול סרטני)
"בני אדם הם יצורים מאכזבים"
(זקן פעם אמר בערוץ זר)
לא מפסיקה עם האובססיה לפרפקציוניזם
(חיה בארץ הפלאות המזויינת של אליס).

עדיף שאמשיך לשבת בגינה חסרת פרחים ולתכנן את העתיד שלי,
(גם אם הוא לא יבוא)
רצוי שאצנח לתחתית מאשר להיאחז בקורים יפים שנטוו לי עם שנים
שעברו
(די להתרפק על העבר, חתיכת הוליסטית)
וההווה שלי מכיל רק כמה דמעות חומות ורכות
(שלא מסמלות כלום).

אהבתי אותו כמו מסוממת
(סמים זאת בריחה של חלשים)
"אבל זה עושה לה טוב, אז מה כבר רע בקצת לברוח?
(שומדבר...")
עיניי מתחילות לדמוע
(אולי אני הופכת לאנושית)
בינתיים אני מותחת את השנה הזאת בציפורניים
(מייחלת בדם לסופה).

זה כמו בד סינטטי
(או תכריך של ארון קבורה)
עשוי חוטים דקיקים וצבעוניים שעיניי אינן מורגלות לתפוס.
זה יכול לעטוף אותך כמו שמיכת צמר
(ולחנוק כמו חבל צופים)
פעם הבאה, אני אחליט לכנות אותו "קירבה"
(כי כשקראתי לו "בדידות" גופי החל לרעוד).



30.8.04
איזו כוסית יצאתי