אני שוכבת על שדות רז
חסרי אדמה,
ומפרכסת אל תוך שורשיי.
גם הינשופים צווחים הלילה,
ואינך יודעת,
כבר חודשים שהפסקתי לשיר.
איך שעינייך מכוסות קורים,
כי כמה קורסת בתך הקטנה
וזרועותייך לא שולחות אף חיבוק.
ואיך לא ישמע ליבך?
בין חצות לציוץ השחר
אני בוכה אלייך, אימא
עד שנמסות שתי ריאותיי,
ועצמותיי רועדות בין הסורגים.
יכולת לרפא את הדמעות הבוערות בעיניי
כי המתיקות הייתה תמיד
חזקה יותר מהמלח.
אך הותרת לבדידות לגווע
ולא למדתי איך למלא חורים בעצמי.
כלכך רמוסים וגמורים חיי
ואיך לא תראי, אמי
נפשי נצלבת ונחבלת
בין צללים גוססים.
ומדוע אינך עוזרת לי בכלום?
מלבד אולי ליפול,
לפעמים כדי שאקרוס
ביתר רכות סמרטוטים.
גם השמיים החווירו
ואינך כאן.
אך כשסודות ייפרמו ברוח,
אאחז בשורשים,
אשוב אל העפר
ואשכב באדמה לא מוכרת.
קולות ישירו אל היורה
תפילת "אשכבה".
ואת תחפשי גיפוף-אם
ואולי לרגע
תביני
ותבכי
ותאהבי
כפי שלא אהבת מעולם
יהיה אז מאוחר מדי,
כי גם עכשיו
קצת מאוחר.
אני אוהבת אותך.
5:08 בבוקר.
3/8/05
יש לי ת'אמא הכי טובה בעולם! אני סתם מנוולת :P |
