הוא ישב לבדו, לבוש חליפה אפורה ועניבה אדומה, על שרפרפי העור
הגבוהים שהיו מקובעים לרצפה שליד דלפק הבר. המזוודה השחורה שלו
היתה זרוקה לידו, סימן לשגרה שמוחקת אותו לאט-לאט. בתוך כוס
גבוהה, שהיתה כבר חצי ריקה, נחל לו נוזל עכור בעל ריח חריף של
אלכוהול. הוא הוציא מכיס המכנס חפיסת סיגריות ומצית, והברמן
שלף מאפרה עמוסה והניח אותה על הדלפק.
"חדש פה?" שאל הברמן, מנגב את הידיים.
"אני מסתובב," הוא ענה בלקוניות. הוא הצית את הסיגריה ולקח
שאיפה גדולה, ישר לריאות.
"זה יהרוג אותך, אתה יודע," אמר הברמן.
"כן, ואלכוהול יעשה לי רק טוב. תמלא לי שוב בבקשה," הוא הושיט
קדימה את הכוס, שכבר התרוקנה לגמרי. הבדיחות האלה כבר נהיו ממש
מאוסות עליו.
האווירה המחניקה בבר התאימה בדיוק למצב רוחו הכבד. ריהוט עץ
מהגוני, תאורה צהובה עמומה, עשן בריחות שונים שעלה מכל פינה
בחדר. מאיר בנאי שר ברקע, וכמה "תמונות אווירה" היו תלויות על
הקירות, אבל זה לא עבד על אף אחד. לכל מי שבא לפה היה ברור
שבאים להשתכר. האנשים יצאו ונכנסו, אך מספרם נשאר בערך זהה.
הוא בינתיים הגיע לכוס השלישית ולסיגריה השניה, כשהפלאפון
התחיל לרקוד בתוך המזוודה.
"הלו?" הוא ניקה את הגרון מהעשן, כאילו שאפשר להריח אותו דרך
הקו.
"איפה אתה?" שאל קול נשי מודאג מהעבר השני. הוא הביט באצבע
נטולת הטבעת שלו ואז הגניב מבט לשעון, כבר היה אחרי עשר.
"אני מתעכב במשרד, אני אגיע עוד מעט," הוא לחש.
"נמאסו עליי השקרים שלך," הקול נשבר "אם אתה לא חוזר עכשיו,"
"להתראות," הוא אמר וכיבה את המכשיר. הוא שלף את הארנק והוציא
מתוכו את תמונת הפספורט המשותפת, שלו ושלה, והשליך אותה
למאפרה.
הסיבה היחידה שהוא היה כל כך קר רוח בנוגע לזה, היא שהוא ידע
שהאיום שלה ריק מתוכן. היא תמיד מאיימת שתעזוב, אבל תמיד
נשארת. היא לא יכולה לעזוב, היא יודעת את זה, והיא יודעת שהוא
יודע. ויותר מזה - שניהם יודעים שהיא תהיה חייבת לצלצל אליו כל
ערב, והוא יהיה חייב לשקר לה, למרות ששניהם יודעים שהוא משקר.
תמיד הוא יביט באותה אצבע נטולת-טבעת, ותמיד יזרוק את תמונת
הפספורט לפח. ותמיד הוא יחזור הביתה, וישים בארנק תמונה חדשה.
החל משעה שמונה ושבע דקות בבוקר ועד השעה עשר ושלושים ושתיים
דקות בערב, סדר היום שלו היה סגור. סגור ועמוס ומלא, בלי
אפשרות בכלל לשנות אותו. הכל שאלה של פרספקטיבה, הוא חשב לעצמו
לא פעם - חלק רואים בשגרה משהו משעמם ומכלה, חלק רואים בה משהו
מגונן ומרגיע. הכל שאלה של זמן, הוא חשב והציץ שוב בשעון המעוך
שלו.
רק אחרי שהיום שלו נגמר, בשעה עשר שלושים ושתיים, הוא יכל
להתחיל את היום האמיתי שלו. בשעות האלה, עד שמונה בבוקר, הזמן
היה רק שלו, והוא יכל לעשות כל מה שרצה, כמו לפנות לסוכניות
לחיפוש, או לבדוק דואר. שבועיים עברו מאז שפנה אליהם, והיום
אמור להיות היום.
הוא ניגש לתיבת הדואר והציץ בחשדנות פנימה. בניגוד לדואר הרגיל
שקיבל כל ערב, עכשיו חיכה לו שם מכתב שונה - מעטפה דקה מאוד,
ממוענת אליו, בלי חותמת או בול. בהתחלה הוא חשב שזה דואר-זבל,
שמציע לו להצטרף לאיזה תוכנית העסקה או למתנ"ס לשעות הפנאי,
אבל כשהוא פתח הוא גילה נייר איכותי ועליו מודפס נוסח רשמי:
'האדם אותו חיפשת נמצא. הפגישה שלכם תארוך שעה אחת בדיוק, בין
השעות חצות לאחת בלילה. עליך להמתין בשעה חמישה לחצות בכיכר
המרכזית של עירך. במקרה ושעה זו אינה נמצאת במסגרת שעות הפנאי
שלך, הנהלת הסוכנות לא תוכל לעזור לך.'
ההתרגשות אחזה בו. הוא צעד הביתה, במטרה להחליף בגדים. היא
ישבה שם, בפינה, צפתה בטלויזיה, ובכתה. כל ערב היא בוכה, אחרי
שהיום נגמר. הוא כבר התייאש מלנחם אותה, זה תמיד נגמר בכך שהיא
מאשימה אותו במצב שלה, ולא מפסיקה לבכות. אבל הפעם הוא קיווה
שזה יהיה אחרת. הוא ניגש אליה בשקט, וחיבק אותה.
"אני יוצא," הוא ליטף את שערה.
"לאן?"
"הם מצאו אותה, אני יוצא לפגוש אותה עכשיו."
"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?"
"בטוח. אל תדאגי לי, אני אחזור עוד שעתיים-שלוש," הוא סנן
לעצמו, כאילו שככה זה לא נחשב כשקר.
אחרי שהוא התקלח והתלבש, הוא יצא החוצה. השעה היתה כבר
אחת-עשרה, אבל לאנשים מסביבו זה לא שינה הרבה. הוא חצה את
רחובות העיר המטולאים בבתים מסוגים שונים, וניסה ללכת מהר ככל
האפשר. פה ושם היו אנשים שעוד היו עסוקים בשגרת יומם, חלק ניסו
למצות את זמן הפנאי שלהם. מעטים ישנים ממש, כי גם אלו שישנים
לא ישנים שינה טובה.
הוא נשם בכבדות, ככל שהגביר צעד. כבר זמן רב שלא מיהר לשום
מקום. הוא הגיע לכיכר העיר, והציץ בשעון. עוד קצת, עוד מעט.
חמישה לשתים עשרה. אנשים נוספים הסתובבו ברחבי הכיכר, רובם
כנראה מאותה סיבה. מאז שהסוכנות התחילה לפעול, לפני שלושה
חודשים, רבים מתדפקים על דלתותיה מדי יום. יותר מהרשויות.
האנשים המחכים התפזרו בצורה שווה בכיכר, ובשעה שתים עשרה בדיוק
מגדל הפעמון במרכז הכיכר התחיל לצלצל. זה עובד בדיוק כמו שהם
סיפרו לו - עם כל צלצול, בנאדם נוסף נעלם מהכיכר. לבסוף, לאחר
שנותרו רק בודדים, הוא הרגיש את גופו מתקרר בבת אחת, את החום
המעיק הנוראי מתפוגג, והנה, הוא מופיע חדש במין אחו רחב ידיים.
הוא נחת ברכות על הדשא - ואז שם לב אליה. מאיה.
"מאיה!"
"מה? היי... מי אתה?"
"מאיה, זה אני, יובל."
"יובל?"
"יובל, יובל מגן-הילדים, את לא זוכרת?"
"אה... לא כל כך."
"מה?! תסתכלי עליי טוב."
היה רגע של שתיקה. מאיה בחנה את יובל היטב, מלמעלה למטה, מנסה
בכל כוחה להיזכר מזה האדם שניצב לפניה, רגע מציץ בשעונו בדאגה,
רגע בוהה בה בעיניים מלאות תקווה. אבל היא לא זיהתה אותו.
"אני מצטערת... יובל, אבל, אני לא מזהה אותך. גן הילדים, זה
היה לפני המון לזמן, עשרים ומשהו שנים, והזיכרון זה לא התחום
החזק שלי," היא חייכה במבוכה.
"לא, זה לא יכול להיות," הוא צנח על הדשא מעמידה לשכיבה, בוהה
בשמיים הכחולים, שנראו מזויפים משהו.
"אני מצטערת, באמת."
"זה בסדר, לא אשמתך," הוא נאנח בעצב.
חצי שעה הם לא דיברו. מאיה היתה עסוקה בלטייל ברחבי האחו העצום
הזה שהם ישבו בו. היא בחנה את השמיים, את העשב הגבוה. מפעם
לפעם הסתכלה עליו, הוא ראה שהיא מתאמצת להיזכר, אבל פשוט לא
זוכרת. הוא, מצידו, יכל רק להתחרט על הבחירה השגויה שעשה. ככה
להמר על מישהי, מלפני כל כך הרבה זמן, בכזה עניין חשוב. עכשיו
הוא אכל אותה, היא היתה ההזדמנות היחידה שלו, והיא לא מזהה
אותו.
"זה מצחיק, אתה יודע."
"מה מצחיק?"
"מה שמצחיק זה, שאם אני בכלל לא זוכרת מי אתה, אז מה פתאום אתה
נמצא בחלום שלי?"
"אה. טוב, זה לא כל כך פשוט. אה... בעצם, יש לנו עוד חצי שעה
בערך, ורק בגלל שאת לא מכירה אותי, זה לא אומר שאי אפשר לנהל
שיחה סתם."
"חצי שעה? מה זאת אומרת?"
"תראי, מאיה, איפה להתחיל? אנחנו עכשיו נמצאים במין מישור
ביניים. מין עמק כזה בין מתים לחיים. אני לא כל כך יודע להסביר
את זה, אנשים חיים אף-פעם לא מבינים את זה באמת, רק כשאתה מת
פתאום אתה מבין הכל."
"מה?! אני מתתי?!"
"לא, לא, רגע. את עכשיו ישנה, נכון? שינה זה המצב האנושי הכי
קרוב למוות. זה קצת מצמרר כשחושבים על זה, אבל זה בעצם די
נכון. אני הוא זה שמת."
"אוי... אני מצטערת..."
"שטויות, אני השלמתי עם זה מזמן כבר."
"מזמן? כמה זמן אתה מת בכלל?"
"ארבעה חודשים, שלושה עשר יום, שעתיים ושבע-עשרה דקות."
"אה... אז כאן אתה כאילו חי? זה דוקא די נחמד. קצת משעמם, אבל
נראה נחמד."
"לא, אני לא גר כאן. אני... תושב גיהנום."
"אהה," היא אמרה וזזה אחורה צעד גדול.
"לא, מאיה, אל תפחדי, אני נראה רגיל לגמרי. באמת."
"אתה אל תאמר לי! אני ראיתי את 'החוש השישי' פעמיים! תכף אתה
תסתובב ויהיה לך חור בגודל של כדור טניס בראש!"
"לא, את לא מבינה. זה ממש לא ככה. הגיהנום זה לא אש וגופרית.
זאת אומרת, זה גם אש וגופרית, אבל זה רחוק יותר. זה לא אני."
"כן, טוב, אתה מן הסתם יודע," מאיה הסתובבה סביב יובל בחשדנות,
מחפשת חורים ושאר פצעים אנושים. אבל יובל נראה רגיל לגמרי -
בחור בן עשרים פלוס, קצת שזוף, לבוש בחולצה מכופתרת וג'ינס.
"אז ככה - הגיהנום הוא השגרה. מי שאחרי מותו נשלח לגיהנום,
העונש שלו הוא לחיות את היממה האחרונה לחייו, מהרגע שקם ועד
הרגע שמת. לנצח."
"לנצח?"
"כן, לרוע המזל. זה די סתמי. לא מה שהיית חושב שזה. בנאדם שמת
ונשלח לגיהנום בגלל פשעים שביצע בחייו, יחיה את יומו האחרון
לנצח - יום אחרי יום, הוא יקום בבוקר, יעשה אותם דברים שעשה,
יראה את אותם הדברים שראה. אותם דברים יקרו לו - עד הרגע בו
הוא ממש מת - ואז 'היום' שלו נגמר, והוא חופשי לעשות מה שבראש
שלו."
"וואו. מה קרה לך?"
"אני? אני זוכר שזה היה יום שלישי בבוקר, קמתי בשמונה בערך
והלכתי למשרד בתשע. זה היה יום חורפי קצת, ורוח קרירה נשבה
ברחובות. היום שעבר עליי היה רגיל לגמרי, וזה מה שהכי מצער
אותי - אם הייתי יודע שאת היום הזה אני הולך לחיות לנצח, הייתי
עושה בו דברים מעניינים. בכל אופן, אחרי סוף היום הלכתי לבאר
קרוב. חברה שלי צלצלה אליי בפלאפון, וכרגיל שיקרתי לה ואמרתי
לה שאני מאחר. היא כבר ידעה שאני משקר, היא גם ידעה שאני בוגד
בה. כשחזרתי הביתה, היא חיכתה לי עם סכין מטבח. וזהו. השעה
היתה עשר וחצי, אני כנראה מתתי במקום. מה שהכי מרגיז אותי, זה
שאחרי שהיא גמרה אותי, היא התאבדה בעצמה. את זה אני לא מבין.
אבל מילא, כמו שאמרתי לך, השלמתי עם זה. מאז כל יום שלי הוא
יום שלישי."
"וואו. קור הרוח שלך מפחיד אותי."
"מצטער. זה לא כאילו שרציתי למות, אבל עכשיו זה באמת כבר לא
סיפור גדול. זה כמו לראות את אותה קלטה שוב פעם ושוב פעם. לא
משנה כמה היא מפחידה או מזעזעת בפעם הראשונה, אחרי כמה פעמים
זה כבר לא משפיע עליך."
שוב רגע של שקט.
"קלטה?" עיניה של מאיה בורקות.
"אה, כן. הכוונה היא לקסטה, או לקלטת, איך שאת מעדיפה. קלטה זה
שיבוש שאני סוחב עוד מגיל אפס בערך."
"אני הכרתי פעם מישהו שהיה אומר קלטה," היא בוחנת אותו שוב, גם
הוא מרים את מבטו מהאדמה.
"יובל!!!"
"מאיה!!!"
"איזה קטע!"
"כן... כבר חשבתי שניפרד בלי שתזהי אותי."
"טוב, רגע, יש לי המון דברים לשאול אותך, אבל אני רוצה שתסיים
את הסיפור."
"אוקי," הוא מחייך, נזכר במאיה הסקרנית שהכיר. "בכל אופן, אז
הגיהנום לא נראה כמו הר געש ענקי - הוא פשוט עיר עצומה, שבנויה
מטלאים - כל אחד מביא את המקומות שראה ביום האחרון שלו איתו.
פקיד גיהנום סיפר לי פעם שזה הכל אשליה - כל מה שהוא רואה זה
בתים מחימר והרבה חול, אבל אנחנו רואים עולם ומלואו. גם האנשים
שלקחו חלק ביומך האחרון - מי שנמצא בגיהינום יחד אתך, ומאותן
סיבות, כמו החברה המטומטמת שלי, דפנה, שלא זכרה שמתאבדים
נוסעים באקספרס לגיהנום - אלה משתתפים ביום שלך. השאר הם לא
ממש אנשים, סתם שדים בתחפושת."
"אבל רגע, אם רצחו אותך, למה אתה בגיהינום?"
"אה, זה בגלל שלא הייתי בנאדם נחמד. הם נורא קטנוניים כשזה
מגיע לחיי-נצח, ואני בדיוק נפלתי על כמה מהדברים שהם רואים
חמורים יותר. סתם זין, אבל האמת שאני לא בטוח שהייתי עומד
באושר האינסופי של גן-עדן."
"ולמה אני כאן?"
"אה. באחד מהלילות החופשיים שלי, גיליתי במקרה הטבה חדשה
לתושבי הגיהנום - סוכנות מיוחדת שמפגישה אותך לשעה אחת עם כל
בנאדם שתרצה. כל אחד, אבל רק אחד, ורק לשעה אחת. והחלטתי שהכי
מעניין ונחמד יהיה לפגוש אותך."
עכשיו היה תורה להסמיק.
"אתה יודע, אני בד"כ לא חושבת על אנשים אחרי תקופות ארוכות,
בטח שלא ילדים שהייתי איתם בגן. אבל אתה לא יצאת לי מהראש. אני
לא יודעת למה דוקא עכשיו לא הצלחתי להיזכר, אבל כשאני חושבת על
זה היו לא מעט פעמים שמצאתי את עצמי חושבת עליך, ככה סתם, איפה
אתה ומה אתה עושה. בילינו הרבה זמן ביחד, אני ואתה. היתה
תקופה, זה טיפשי, אני יודעת, שחשבתי שאיפשהו פספסתי איזו אהבה.
אבל זה באמת טיפשי, כולו היינו ילדים בגן."
"אם זה טיפשי, אז גם אני טיפש," הוא נעמד והיישיר מבט לתוך
עיניה.
"יש לי כל כך הרבה מה לספר לך," היא צחקקה.
"תקשיבי, מאיה," הוא הציץ שוב בשעון. "עוד מעט השעון הגדול
בגיהנום יצלצל אחת, וזה אומר ששעות הביקור יסתיימו, החלום שלך
יסתיים ואני אחזור... לשם. ברגע שהשעון יצלצל, יפתח פה לשניה
פתח ברצפה, ואת תפלי לתוכו. אחרי שתעלמי, ככה אמרו לי, יגיע
לכאן שליח שייקח אותי חזרה. אבל, אם חישבתי נכון, היום מתחלף
השעון לשעון חורף. נכון?"
"אה... כן, נדמה לי שכן."
"זה אומר שמזיזים את השעון שעה אחורה, מאחת בלילה לחצות."
"אז מה?"
השעון צלצל. צלצול אחד, וכמו שיובל אמר, הפתח ברצפה נפתח.
השניה הראשונה היתה מותחת - מאיה הסתכלה לתוך עיניו של יובל,
בעוד שצנחה פנימה, אל החלום הבא. אבל, כמו שיובל חשב, הפתח לא
נסגר, אלא נשאר פעור וזוהר בתוך הדשא הגבוה. יובל הסתכל פנימה,
הסתכל סביב, ובלי לחשוב הרבה, ברח אל החופש. עכשיו, הוא חשב
לעצמו, יהיה לנו את כל הזמן שבעולם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.