פרולוג

... ואז ברגע אחד אור בהיר חזק הבהיק בשמיים והארץ נהייתה תוהו
ובוהו...

היום השישי

המעשה נעשה, כל נבואות סוף העולם דיברו כנראה על המעשה האחד
הזה שיתחיל את הסוף. זה היה לפני שבוע בדיוק, המעשה, האסון
ההוא. היו לזה הרבה שמות, כגון: מתקפה על החופש, מעשה טרור
הגדול ביותר ברחבי ההיסטוריה ועוד ועוד...
אנחנו פשוט קראנו לזה אסון, אסון האנושות... אסון אשר הביא
בסופו של דבר לסוף המר...
החדשות של כל מדינות העולם דיברו על הסוף. נקמה כאן, התקפת נגד
שם, תחילה של מלחמת אור בחושך ואיומים נוספים. המצב הידרדר
ללחץ בין לאומי. כל אירוע חשוד גרם לבהלה בכל מקום, כן, גם
אצלנו איפה שהשלום נתון תחת לחץ מתמיד של טרור. האמריקאים
האשימו חצי מדינות העולם על כל מכונית תופת שנוספה לרשימה מאז
אותו היום, לבריטים הייתה רשימת שעירי לעזאזל לא קטנה משלהם.
שדרני החדשות בכו, התרגשו, שמחו והתלהבו אם כל יום מחדש.
הדרמתיות של הסוף הקרב התחזקה אם כל יום שעבר... אבל בינינו...
מה כבר יכול לקרות? " הזמן מרפא את כל הפצעים", כך הם אמרו...
ואנחנו, האנשים הרגילים נתפסים במילים אלה כמו חיות הנתפסות
בכל כוח בתקווה אחרונה. אולי יש תקווה, אולי הכל יירגע שם
בסוף...?

האוויר הצח של בוקר יום שבת היה קריר מקודמו. סערה התקרבה לה
מרחוק, היא תמיד התקרבה אם בוא הסתיו. הרוח הקרירה הרעימה
בינינו בזמן שהתהלכנו ברחובות הריקים. כולם ישנו כבר, הכל היה
סגור, החברה נפרדו ממינו לפני שעה קלה, שם בפארק העירוני.
רגלינו העייפות הזיזו אותנו הביתה בכוח שאלוהים יודע מאיפה
הצלחנו להשיג. לאחר הערב המשעשע, הריקודים, השתייה והזיונים
שבאו אחרי זה נהיינו עייפים. כך זה בחיים: מתחילים, מתגרים,
גומרים והולכים. אלה היו חיינו... ממש כמו זיון.
ברקע הבוקר העולה ומתממש הגיעו אלינו קולות מרוחקים, כאילו
קולות רקע כאלה הבאים מסביב:
"... השעה עכשיו 05.30 בבוקר והנה עדכון חדשות... ארה"ב לא
מסכימים לנהל מסע ומתן... ראש הממשלה האמריקאי נחוש לבצע פעולת
נקם כנגד ארגוני הטרור..." וממקום אחר נשמע קולו של ראש
הממשלה:
" Our nation will not succumb to terror. There will be no
negotiations with terrorists. Only a straight act of
vengeance will show them that they cannot destroy the free
spirit, not only of the American people, but of the entire
world with acts of terror!"

" אז מה אתה אומר על כל זה?" היא שאלה אותי בנימה סקרנית.
" אין לי מה להגיד. פשוט בלגן אוניברסלי, זה מה שאני חושב."
עניתי.
" מה אתה חושב שיקרה?"
" לא יודע, בטח איזה מלחמת עולם שלישית, למרות שזה ממש לא
הגיוני - התחלתי לומר - תביני, המערכות הממשלתיות חלשות ולא
מתוחכמות כיום, לא כמו שהיו פעם. אין להם אומץ לעשות את מה
שקודמם עשו. מצדי, אם יש להם את האומץ, שיזרקו איזה פצצת אטום
על הערבים, לעזאזל איתם, שימותו כולם. תאמיני לי, העולם יהיה
טוב יותר בלי החיות הרצחניות הללו."
" ומה.. אין דרך אחרת? זה מה שאתה רוצה שיקרה?"
" יעל, אני ממש לא רוצה לדבר על זה עכשיו. עכשיו 6 בבוקר, ועוד
יום שבת. ממש אין לי כוח לשטויות האלו."
" ... טוב. אם אתה בוחר לא לדבר על זה, סבבה..." היא ענתה.
הרגשתי את העלבון ומיד התנצלתי.
" יעלוש... תשמעי... אני לא בן אדם חסר רגשות, כן איכפת לי
מהכל... פשוט, פשוט אני איתך עכשיו... ואני רוצה להדגיש את כל
תשומת הלב שלי אליך. אני אוהב אותך..."
היא לא ענתה, אבל החיוך הקטן שהופיע על פניה אמר לי הכל. עמוק
בפנים היא סלחה לי, אבל מבחוץ... טוב, בנות, כולם יודעים איזה
רגשניות בנות יכולות להיות.
המשכנו ללכת הביתה בלי לומר מילה אחד לשני. ברקע נשמעו
קולותיהם של שדרני החשדות...
' ... אנחנו מקווים שמעשה טרור זה לא יפתח את מלחמת העולם
השלישית...'

התעוררנו מחובקים בסביבות הצהרים.. ' ממשלת ארה"ב מעבירה כוחות
צבאיים אוויריים וכוחות קרקע כאחד לעבר המטרות הבאות:...'
" עוד פעם חדשות, כאילו החיים כבר נגמרו." סיננתי לעצמי בלחש.
יעל התעוררה, פתחה את עיניה החומות דבש המושלמות שלה והסתכלה
עלי.
" אתה יודע, אתה נראה כל כך חמוד כשאתה מתעורר... יש לך איזה
קסם שמקסים אותי כל פעם מחדש..." היא חייכה.
" בגלל זה את אוהבת אותי, מותק." עניתי לה ונשקתי לשפתיה.
" גם את מקסימה אותי כל פעם מחדש... העיניים האלו שלך, השפתיים
המושלמות הללו שאני כל כך אוהב לנשק..."
" אני אוהבת אותך..." היא לחשה לי.
" ואני אוהב אותך..." לחשתי לה בחזרה. היא נשקה לי וחיבקה אותי
חזק, לוחשת:
" אני לא רוצה לעזוב אותך אף פעם... לעולם לא."
" אני לא יעזוב אותך לעולם... אני תמיד יהיה כאן איתך, עד קץ
החיים ומעבר." עניתי.
הרגשה חמימה הציפה אותי, נמלאתי אהבה כפי שלא הרגשתי לעולם...
ובעת שהתמזגנו יחדיו במעשה האהבה לחשתי לה:
" אני מבטיח..."

הטלפון צלצל לפתע בשעת הערב המוקדמת. הייתה זו הילה, חברה של
יעל. ממש חולת נפש היא הייתה, כמו שיעל הייתה לפני שכל הבלגן
הזה התחיל. אבל דברים משתנים וכך גם אנשים.
" כן?" יעל ענתה.
" יעלוש! שמעי מה קרה עכשיו! הפציצו את עיראק עוד פעם! זה
בחדשות, בכל הערוצים!"
" טוב, אנחנו נראה. תודה על המידע."
" אני מקווה שהכל יפסק עכשיו, שהם סוף, סוף הבינו שאסור להתעסק
אם האמריקאים."
" כן... גם אני מקווה."
" טוב, אז נתראה כבר! אל תשכחי אותי, ילדה!"
" לא שוכחת, יקירה. לא שוכחת."
" אוהבת אותך! ביי יעלוש!"
" ביי הילה..."

" מה קרה?" שאלתי.
" אמריקאים הפציצו את עיראק." היא ענתה. היא לא נראתה שמחה כל
כך בעקבות זה.
" בוא פשוט נפתח חדשות ונראה, בסדר?"
" בואי נראה." עניתי.

תמונות ההרס הופיעו שוב ושוב כמו בסרט שטיפת מוח גרוע על מסך
הטלוויזיה. נראה כי ממשלת ארץ החופש התחילה במסע הצלב הנקמני
שלה. המטרה הראשונה הייתה עיראק, מחר אפגניסטן. עוד שבוע, נראה
אם יישאר משהו.
התמונות המזוויעות נראו כאילו נלקחו מסרט אפוקליפטי הוליוודי.
מוזיקה טרגית מילאה את תחושת האבל והאבדון, מחזקת את הייאוש
והצער. בחוץ אנשים שמחו, שוחחו בינם לבין עצמם על דעותיהם
הפוליטיות וניסו להמציא עוד עונשים לא מוסריים שנשמעים כיותר
מדי אנושיים כלפי חלק נכבד מאוכלוסיית העולם. הגזענות החלה
לבלוט באוכלוסיה בצורה גלויה... הפחד, האימה והשנאה התערבבו
יחדיו אל מערבולת חושים קיצוניים שלא ניתנים לשליטה...

" מספר ההרוגים בעיראק מגיע עד כדי 250 נפשות לאחר גל התקפת
הנקמה הראשון. בכירים בממשלה אומרים... "
" זוועה, פשוט זוועה כל העסק הזה." יעל נאנחה בכובד.
" למה שלא תנסי לשכוח מכל זה לרגע? זה יהיה כל כך רע אם לא
תהיי בעניינים מספר שעות?"
" אני לא יודעת... זה כל כך נורא, כל כך נורא ואיום. איך אפשר
להתנתק מכל זה ולחשוב ששום דבר לא קרה?"
" אני פשוט מנסה לעזור לך, יעל. את השתנית מאז אותו היום."
" ולמה אתה לא השתנת? למה אתה נשארת אותו אדם? איך אתה יכול
לחשוב על דבר אחר בזמן שאנשים מתים, עשרות אלפים מתים, זה לא
סתם מספר... אתה לא יכול לעקל את זה, נכון???"
הורדתי את ראשי בכניעה.
" כנראה שאני לא קלטתי עדיין את גודל האסון."
" יפה. אז תתחיל לקלוט. 25.000  הרוגים זה לא עוד סתם פיגוע
ולא סרט אסונות. זה המציאות, והמציאות קשה."
         
ערב יום שבת, השבת האחרונה לפני ראש השנה היה ליום העגום ביותר
בחיי. צללים של מוות המוני ומעשי נקם על גבי מלחמות קודש
ופיגועים מזדמנים החלו לפרוץ את חומת האדישות שבניתי במשך כל
חיי. כל חיי פחדתי מהיום בו האסון הזה יקרה. ידעתי שלא אוכל
לעמוד מול המציאות הכל כך קשה. האם אני אדם חלש, אם כך? ממש
לא... אני אדם חזק, אני יכול לעמוד בכל דבר. אבל חלומות
נשברים...

הלילה לא יכלתי לישון. לוכד החלומות נעלם מחדרינו, נגנב ע"י
אחד מחבריי המאמינים. עמדתי בתוך בניין גדול, ענק בגודלו אשר
את קומותיו האחרונים לא ראיתי מרוב הגובה האין סופי שלו. ואז
שמעתי צרחות אימה, לא כמה, אלא אלפים, מיליוני צעקות של אנשים
הקוראים לעזרה, מקללים, מתפללים, צווחים מרוב פחד או מייללים,
בוכים ומקווים שכל זה רק חלום. הם עמדו למות, זאת הייתה
המציאות, החלום שלי...
ואז הכל קרס, ענן אבק והריסות בוערות התנפצו והתפוצצו סביבי.
גוויות של אלה שנפלו או חלקים של אחרים התנפצו סביבי לרסיסי דם
שהיו לזכוכית בעת שפגעו באדמה הקרה עליה עמדתי.
" למה אתה לא עוזר לנו? למה אתה לא יכול להציל אותנו? למה אתה
לא זוכר אותנו?" שמעתי את קולותיהם מכל עבר. זוג מכבי אש עברו
דרכי כאילו הייתי רוח, נשמה בלי גוף. הם נעצרו ובהו באימה
בבניין ההרוס. לפתע האדמה קרסה תחתם והם נעלמו בין ענני העשן.
" עזור לי!" שמעתי מתחת לרגליי.
זזתי וראיתי צללית של חברתי קבורה בתוך האדמה. התחלתי לחפור
בכל כוחי עד שידיי דממו. " עזור לי! הבטחת שתהיה איתי, שלעולם
לא תעזוב אותי, עזור לי!"
" אני מנסה! אני אציל אותך, יעל! אני יעזור לך! רק עוד קצת, רק
עוד רגע..." אבל לפתע היא נעלמה, נבלעה בתוך החשיכה ולא הייתה
עוד. קול מרוחק נשמע מתחת לאדמה: " אני אוהבת אותך..."
אבל אז התמונה השתנתה. היא עמדה מולי, שבורה ומדממת ומאחוריה
עמדו 25.000  אנשים. חלקם אפילו לא שלמים. הם האשימו אותי והיא
עמדה בראשם:
" אתה! אתה לא עזרת לנו, אתה לא עזרת לי, אתה אמרת שאתה אוהב
אותי, איך יכולת לשכוח אותי?" וברקע נשמע:
" איך יכולת לשכוח אותנו? החברים שלך, המאהבות שלך, ההורים,
הקרובים, הידידים הרחוקים... למה אתה לא מסוגל לזכור אותנו?
למה אתה לא רוצה לעזור לנו???"
" אני מפחד..." עניתי בלחש.
" אנחנו מתים! תזכור אותנו, זה לא סרט, זה המציאות, אתה חייב
לזכור אותנו! למענה, למען האישה שאתה כל כך אוהב, תזכור
אותנו... תזכור אותנו... תזכור אותנו... תזכור אותנו..."

התעוררתי בבהלה. אני חושב שצעקתי, כי יעל חיבקה אותי בכל
הכוח.
" אני כאן, אני איתך... הכל בסדר... זה היה רק סיוט..." היא
לחשה לי.
זיעה קרה ניגרה על כל גופי שרעד מרוב פחד.
" זה, זה היה כל כך מציאותי, יעל... ואת היית שם. אני ראיתי
אותם, ואותך... מתים ולא יכלתי לעזור... פשוט לא יכולתי..."
פרצתי בבכי. " ... אני כל כך מצטער... פשוט לא יכולתי..."