לפעמים כשאני מסתכלת על עצמי במראה שתלויה בשירותים אני חושבת
שאני פשוט יפה...
חבל שזה קורה רק אחרי המקלחת, כשכל המראה מכוסה אדים ואי אפשר
אפילו לראות את תווי הפנים הכלליים.

לפעמים אני חושבת שטוב לי עם מי שאני. ואז אני מתעוררת, ומגלה
שחלמתי על מיקי אחרת... מיקי שכבר מזמן לא קיימת.

אולי זה רק עכשיו, כי בוקר, וכי יש בי את ההרגשה הנעזבת הזו,
וכי יש בית ספר עוד שעה ושלושים ושמונה דקות. וכי כל הפרצוף
שלי מכוסה בהבעת עצב/כאב.

אולי סתם נמאס לי כרגע מהכל.

למה אני תמיד צריכה להיות מיקי השמחה?
למה אני תמיד צריכה לחייך ולהשתלב?
זה באמת כל כך מוזר שאני לא רוצה להסתובב עם אותם אנשים
שיטחיים שיש בסביבה שלי כל היום?

רק תנו לי מוזיקה. מוזיקה וים.
מוזיקה וים ושקט.

אני מפחדת. מפחדת כל כך... למצוא את עצמי עוד כמה דקות בדיוק
באותו המצב שהייתי לפני שנה וחצי...
מכווצת על הריצפה, בוכה.
אפילו אתמול הלכתי לישון בדמעות.

למה בכל פעם שאני חושבת שהם הלכו - הן חוזרות?
ואולי הן חוזרות חזק מתמיד.
אולי כדי לכפר על הזמן שלא היו כאן.

אולי זו אני. מיקי המלנכולית.

ואולי באמת אין לי על מי, או על מה להישען באותם רגעים בהם
הנפילה לריצפה כל כך מיוחלת...

ואולי אין לי את הכוח לקום עכשיו מהכיסא, להתלבש וללכת לבית
הספר... אולי אני רק רוצה לחזור למראה המטושטשת בחדר הרחצה.
למרות שאני חושבת שהיא כבר התבהרה קצת...

את האושר שלי ניתן למדוד בזמן.
האושר שלי הוא כמספר הדקות שלוקחות למראה להתנקות.
ואולי עכשיו אני רוצה לקחת את צבעי האקריליק של אמא ולהתיז על
כל המראות בבית... מן מחול חינני של צבעים, מן מחול חינני של
השמדת הבבואה של עצמי.

רק תנו לי את המוזיקה של עצמי שוב.
תנו לי את הניגון הפנימי שלי.
תנו לי את הים... הים של מיקי.
הים שהופך לרגוע כשאני רק נוגעת בו בקצות האצבעות.
תנו לי לשבת על שובר הגלים ולראות את המים מתנפצים לי מול
הפנים.
ואולי אפילו טיפה קטנה של מים תמצא את דרכה לעין שלי... ואז
אני אוכל סוף סוף לומר - זו סתם טיפה, אני לא בוכה.
תנו לי את השקט שחשבתי שהשגתי כל כך הרבה פעמים ואיכשהו חמק
ממני, כל פעם מחדש.

מוזיקה. מוזיקה וים.
תנו לי מוזיקה וים ושקט.