כל צהריים אני, קישקשתא, אלוהים והזקן יושבים על הספסל הציבורי
במרכז העיר ומאכילם ציפורים. קישקשתא כמו כל אומן שחי תקופת
זהר קצרה ומאז לא הצליח לשחזר את ההצלחה, שותה ומעשן כבר שנים.
אלוהים תמיד מתבכיין שמשעמם לו בגן-עדן כי כולם שם צדיקים
וטובי-לב, וחוץ מזה לא נותנים לו להיכנס לגיהנום , איפה שלפי
דעתו קורה כל האקשן. הזקן אף-פעם לא אומר כלום, הוא אחראי
להביא את הלחם שנוכל להאכיל את הציפורים. מאז שאנחנו זוכרים את
עצמנו הזקן יושב על הספסל הזה, אנחנו בטוחים שהוא כבר ראה את
הכל, שמע כבר הכל ושהוא הכי חכם בעולם. אבל הוא לא מדבר, יושב,
שותק ומאכיל את הציפורים.
אלוהים שואל את קישקשתא מה קרה שהוא התרחץ, "אתמול נסעתי
באוטובוס התישבה לידי סטודנטית בת עשרים וארבע, ואמרה לי שלפני
עשרים שנה היא היתה מעריצה שלי והציעה לי לבוא אליה לקפה.
נכנסנו לדירה שלה היא שמה מוסיקה, כיבתה את האורות ואחרי כמה
דקות הגענו למיטה". אלוהים התחיל עוד פעם להתבכיין "בנות כאלה
אף פעם לא שולחים לגן-עדן". אני הסתכלתי על הזקן וקיוותי שאולי
סוף-סוף הוא יגיד משהו כי זה בטח יהיה המשפט הכי חכם ששמענו,
אבל הוא שתק. "פעם הבאה שאתה אצל אחת המעריצות שלך תבקש ממנה
שתספר אותך, אתה נראה זוועה" אמרתי הוא באמת נראה זוועה הקוצים
שלו היו ארוכים ומלוכלכים. כדי שיזהו אותו הוא ממשיך ללכת עם
אותו הסוודר מהתוכנית, הסוודר הזה כבר קרוע ומסריח, אני
ואלוהים תכננו כבר כמה פעמים לגנוב לו אותו כדי שילך עם בגדים
נורמאלים.
שעה שאנחנו זורקים פירורי לחם מסביבנו, ואף ציפור לא מחרבנת
בכיוון שלנו. פתאום בלי שום התראה אלוהים מקבל עצבים על הזקן
וצועק עליו "שלוש שנים שאנחנו מחכים שתגיד משהו אבל שום-דבר,
אילם, תגיד כבר משהו". אני תופס את אלוהים ומנסה להרגיע אותו,
קישקשתא מתחיל לרוקן בקבוק נוסף של וודקה, הזקן מרים את ידו
ותופס את החזה שלו, הוא מנסה להגיד משהו, אנחנו צועקים באקסטזה
"מה, מה, רק תגיד כבר משהו" אבל לזקן יוצאים כמה חרחורים
ופתאום הוא נופל ומת, קישקשתא גומר את הוודקה שלו ומתחיל
להקיא, אני צועק לאלוהים שיעשה משהו אבל הוא מתיישב על הרצפה
ומתחיל לבכות, ואז אני קולט שכל האנשים שהאמנתי בהם עד היום
כבר לא שווים הרבה, ובעצם לא נשאר במה להאמין.