It is better to experience risks or danger-
even if it's bad experience;
Than to avoid risks or dangers and
experience nothing real.

איטליה, פאדובה.
הייתי בבריכה. אני זוכרת כיצד דברים נוגעים בי ובורחים. דגים?
אני לא בטוחה מה זה היה. אני חולמת או שזה מציאות? אני לא
יודעת. זה מוזר מדי בשביל להיות מציאות. כנראה שאני חולמת.
תפקחי את העיניים אמרתי לעצמי. תפקחי ותראי. לא, אני לא רוצה,
עדיף החלום המוזר הזה מהמציאות. תפקחי את העיניים, אין לך
ברירה, אני אומרת לעצמי. לא, אני משיבה. אבל בינתיים, בעיניים
עצומות, אני פוקחת את אוזניי ומקשיבה לרעשים. כנראה שבוקר אני
חושבת. יש רעש של מכוניות בחוץ. אני סופרת את המכוניות שעוברות
- 5. כנראה שכבר 8 בבוקר, אנשים יוצאים ליום חדש. פתאום אני
שומעת רעש חדש. לא ברור לי מה הרעש. אני מסתובבת ומתהפכת
במיטה, מושכת אחריי סדין לבן. אני נתקלת במשהו. מה זה, אני
מהרהרת. אני מושיטה יד - זה חם, זה קצת דביק. פתאום אני
מתעוררת. אני מתחילה לשחזר את אירועי הלילה שעבר. הכל חוזר
אליי. אני זוכרת איך יצאנו לבר, סילביה ואני; בבר פגשנו את
פרנקו ומאוריציו. פרנקו היה נחמד, אבל מאוריציו יותר. הוא כל
הזמן חייך דיבר. כשהוא דיבר ידיו נעו באוויר ויצרו מעגלים
דמיוניים. כן, היו לו ידיים חזקות - לא מחוספסות מדי ולא קטנות
מדי - בדיוק כמו שאני אוהבת. ניסיתי לרגע לשחזר כמה בירות
שתינו 4,5 אולי 6. אני באמת לא זוכרת. אני חייבת להפסיק לשתות.
גרוני היה יבש, היה בו טעם מר ומעופש. כן, אני גם צריכה להפסיק
לעשן. כבר שנים שלא עישנתי כל כך הרבה. פתחתי את עיניי וגופו
של מאוריציו שכב לידי. בחילה עלתה בי. מה מצאתי בו? למה
התעוררתי? אל תזוזי אני חושבת. עדיף שימשיך לישון. בעצם, עדיף
שיתעורר ויצא כבר - מה מצאתי בו?
בחוץ התחיל גשם. אני אוהבת גשם. כמה הייתי רוצה לצאת ופשוט
לעמוד שם; לתת לו לשטוף אותי. המשכתי לשכב, מפחדת לזוז; מפחדת
לחשוב בקול. לא רציתי להעיר את מאוריציו. הוא נחר, ונחירתו
הרעידה את גופו הלבן. הטעם המר בגרון התחזק. אני חייבת לשתות,
אני מהרהרת. קפה או מיץ עולה השאלה. קפה, בטח קפה, אני משיבה
לעצמי. קפה וסיגריה. המחשבה מתחילה לגדול במוחי ולפתע מאוריציו
נשכח. אני מדמיינת את הגרגור הנמוך והמתוק של מכונת הקפה, אני
מריחה את הריח החם והמתוק. אני מגלגלת בדמיוני את הטבק בתוך
נייר גלגול, מעגלת ומחליקה אותה. (אה, לו רק מאוריציו היה יכול
להיות עדין כל-כך. אולי הגיע הזמן שמישהי תסביר לו שלעשות אהבה
זה כמו לגלגל סיגריה - תנועות רצופות עדינות אך קשיחות) אחר כך
אעביר את לשוני על הנייר (מאוריציו  - תלמד לגלגל סיגריה ואחר
כך לעשות אהבה), אאטום אותה בקצה האחד, אדליק גפרור ואקרב את
הלהבה לקצה השני, המושלם, של הסיגריה.
רצף המחשבות נקטע. אור פתאומי התפשט ברחבי החדר, לרגע נבהלתי.
ברק. כן, זה רק ברק. מייד יבוא הרעם. בהחלטה פתאומית קמתי
ובשקט פסעתי לכיוון המטבח. הרעם הכה והחלונות פרפרו
במסילותיהם. שמתי את הקפה על האש וכתבתי פתק "מאוריציו בוקר
טוב, בבקשה תתלבש ותלך. אני לא יכולה לדבר עכשיו. אתקשר אלייך
בערב". לא חשבתי לרגע להתקשר, אבל הנחתי שזה ימנע ויכוחים
והתעקשות מיותרת מצידו ובכל מקרה, זה היה הפתרון הנוח ביותר.
הדבקתי את הפתק לדלת חדר השינה, סגרתי אותה וחזרתי למטבח.
הקפה כמעט מוכן. הוצאתי את שקיק הטבק ונייר הגלגול. שלפתי את
פיסת הנייר, בררתי מספר עלי טבק, מעכתי אותם בין אצבעותיי
והנחתי אותם על הנייר. גלגלתי את הנייר בעדינות באצבעות יד
אחת, בעוד שבשנייה מזגתי את הקפה. זהו, אני חושבת לעצמי,
הסיגריה והקפה מוכנים. שוב, אור פתאומי כמו נורה לתוכי. נזכרתי
בדברי סבתי - "הברק הוא הפלש של המצלמה של אלוהים, הרעם קולו,
הגשם בכיו והים; הים זה האמבטיה שלו". חייכתי לעצמי חיוך מר,
הגשם התחזק.
רעדתי קלות, ולרגע הצטערתי שלא לבשתי אפילו חזייה. יצאתי
למרפסת, מתחת לגגון היה יבש אך הטיפות ניתזו עליי. פיטמותי
סמרו ועורי התחדד.
הדלקתי גפרור. האש עטפה את הנייר ברכות, הנייר עטף את הטבק -
הוא נהיה אדום. שאפתי שאיפה ראשונה. העשן צרב בחיכי וצרב
כשנשפתי אותו מאפי. בין לבין הרגשתי כיצד העשן הסמיך ממלא את
ראותי. הנשימה נהייתה קשה יותר. שאיפה שנייה, והפעם מרוכזת
יותר, הבטתי בקצה האדום הבוהק של הסיגריה. ראיתי שם חום וראיתי
שם הרבה בדידות. הרמתי את כוס הקפה ולגמתי לגימה. הקפה המר
השלים את הסיגריה וסילק את שאריות זכרונות הלילה שעבר. הגשם
ניתז על כפות רגליי. היה לי קר. ידי רעדה וכוס הקפה נפלה
והתנפצה. דמעות פרצו מעיני והבכי החם, המרפא והמשחרר עטף אותי
בשמיכה של רחמים עצמיים. הדמעות זלגו על הסיגריה שבידי
והתערבבו בטיפות הגשם.
אתה רואה מאוריציו, חשבתי, גם אני משקה את האדמה.