אני יושב בתחנת האנדרגראונד של בריקסטון בתוך קרון שמסרב לנוע,
ומחכה לשאר הנוסעים שיגיחו לתוך הקרון. בינתיים רק אני כאן
ומולי גבר זקן, שחום עור, שנרדם כנראה ולא ירד בתחנה הסופית
שלו. אני שולף דף שתקוע לי בכיס האחורי בג'ינס ומנסה לכתוב.
אבל מה? שיר? סיפור? אולי אני אתחיל לכתוב את הדף הראשון של
איזו נובלה שתזכה אותי יום אחד בפוליצר על הדף המקומט הזה?

Ain't it just like the night to play tricks when you're
tryin' to be so quiet?

קולות ההתלבטות בתוך ראשי מעירים את הזקן שיושב בספסל מולי.
הוא מסתכל עליי בבלבול - לא מבין מה הצעיר היהודי הזה רושם שם
בשפה מוזרה בנייר המקומט הזה. הוא שואל אותי איפה הוא ואני
עונה לו במבטא קוקני כבד: "יו אר אין בריקסטון סטיישן, מייט" -
כאילו נולדתי כאן, בפאתי ארמון בקינגהם.
הזקן קם באיטיות ויורד מהרכבת, ואני עדיין לא מצליח להחליט מה
לכתוב על הנייר הזה - בכל זאת עברתי כרגע את אחת ההרפתקאות
הגדולות של חיי, אחת מאותן החוויות הנדירות האלה, שאתה יודע
שאתה חייב לתעד, למרות שאתה משוכנע שאתה תזכור כל רגע ורגע מהן
למשך כל ימי חייך.
האנגלים נכנסים כעת לקרון שעדיין עומד ללא נוע - כולם מדיפים
ריח חריף של סיגריות ובירה (בירה קרלינג, ליתר דיוק... זאת
הבירה היחידה שמכרו בבריקסטון-אקדמי הלילה). הם מפריעים לי
להתרכז ואני לא יודע מה לכתוב, ואני יודע שאני נורא רוצה
לכתוב.
כמעט לכל אחד מהם יש תמונה שלך ביד. פוסטר שרכשו במחיר מופקע
בתחנה, תוכנייה שמכרו באולם או סתם איזה בוטלג ישן. אני מסתכל
על הפנים הצעירות שלך בתמונות ויודע שאתה בכלל לא נראה ככה
היום...

אתה זקן.
הפנים שלך מקומטות כאילו היית חייל באלף מלחמות. הפרצוף שלך
נראה עייף כאילו זכית לחיות יותר ממאה שנים כבר... והעיניים
שלך חכמות... איך אני אסביר את העיניים האלה? רואים שהן לא
יודעות לאן הן הולכות, אבל עצם הידיעה הזאת מענגת אותן -
מחכימה אותן.

מציגים אותך ואתה עולה לבמה יחד עם שאר חברי הלהקה שלך כאילו
לא היית נפיל... כאילו אתה לא גיבור אמריקאי... כאילו אתה לא
רב-אמן... כאילו אתה בנאדם אמיתי.


And the first one now
Will later be last
For the times they are a-changin'


למרות שהייתי בין האחרונים להיכנס לאולם הצלחתי לפלס את דרכי
לשורה השנייה. ועכשיו, אני לבד. אבל קרוב אלייך.

אתה לא אומר "שלום לונדון"... למעשה, אתה לא אומר כלום. מנגן
על הקלידים וצורח אל המיקרופון כמו זאב ערבות (ואתה באמת נשמע
ככה היום). הקול שלך הגיע לגלגולו האחרון כנראה... כמה אני
אוהב אותו... כמה נרדמתי איתו וכמה התעוררתי איתו... ועכשיו
אני יכול כמעט לגעת בו - ולהרגיש את כל הגלגולים שעבר.

אתה אחד מהאמנים הכי מכובדים ומעוטרים בעולם אבל אתה נותן לקהל
הרגשה נינוחה - כאילו אתה מקסימום דני ליטני במועדון הבארבי
ביפו... אתה אפילו מזכיר קצת את קורין אלאל במועדון הרוקסן.


How many years can a mountain exist
Before it's washed to the sea?


אתה מספר לנו על החווה של מגי, ואומר שהלילה אתה תישאר - ותהיה
המותק שלנו. הכול בשירים, אתה לא מדבר הבלים ולא מפטפט עם
הקהל. זה לא לרמתך.

שיר מתחיל ושיר נגמר, אתה מסתובב אחורה, לוקח דף עם תווים, שם
אותו על הקלידים וממשיך לנגן. וכך גם בשיר הבא... עד הסוף
המר.

זה בסדר אמא (אני רק מדמם), רחוב 4 החיובי, בדיוק כמו אישה,
מבקרים שוב בכביש 61, נערה מצפון העמק... כל שיר שנגמר חונק
אותי בגרון. אני מבין שכל שיר שעובר מקרב אותי לסוף החוויה
הזאת ואני כל כך לא רוצה שזה ייגמר.


Oh, Mama, can this really be the end?


מישהי קרובה אליי אמרה לי פעם שכל דבר טוב צריך להיגמר. כנראה
שהיא צדקה כי אני כבר לא מדבר איתה, אבל...
אין אבל.
ההופעה נגמרה ואני מצלם אותך עם המצלמה שהגנבתי פנימה... שני
סדרנים אמריקנים גדולים שלא היו מביישים את "מלאכי הגיהנום"
מאלטמונט מסתערים עליי ועל הצעצוע הדיגיטלי שלי, ומוציאים אותי
מן האולם לשוטרים מגוחכים, שמזכירים לי את גרהם צ'אפמן וטרי
גיליאם מנסים לעצור בעל מפעל שוקולד מלמכור
צפרדעים-פריכות-עם-עצמות-בלתי-מבושלות בתוך שוקולד. הם מוחקים
לי את התמונה שלך ומסתכלים בתמונות של חברה שלי מכיכר טרפלגר
(אני רואה אותה ומחייך).
אני מספיק לחזור לאולם כדי לשמוע את סוף ההדרן (איך זה מרגיש
להיות לבד כל כך, בלי שום כיוון הביתה, כמו אף אחד, כמו אבן
מתגלגלת?) ואני כל כך רוצה לבכות, אבל לא מצליח.


It Takes a Lot to Laugh, It Takes a Train to Cry


הרכבת כבר נעה על קו ויקטוריה הצפוני... תיכף אני אגיע לתחנה
שלי והכריזה תגיד "דיס איז גרין פארק, צ'יינג' היר פור דה
פיקדילי ליין" כאילו שהיא מתכוונת ספציפית אליי. מהפארק הירוק
יש לי נסיעה של עוד כמה דקות אל המלון בכיכר ראסל, שם חברה שלי
כבר ישנה ממזמן... אני אעיר אותה כשאני אחזור והיא תבקש ממני
לספר עליך אבל אני לא אצליח... אין לי מילים... אני לא טוב
בלהעביר רגשות... ואני לא כל כך יודע מה אני מרגיש.

How does it feel
To be on your own
With no direction home
Like a complete unknown

אני אוהב אותה, ואני אוהב אותך... וגם את הכלב שלי ואת החברים
שלי אני אוהב... כל אחד אני אוהב אחרת. אבל הלילה אני עשיתי
איתך אהבה... כמו בתולה... כמו דונה מרטין שסוף סוף עושה את זה
עם דיוויד סילבר (או בעצם אני דיוויד וחיכיתי לך כל כך הרבה
זמן עם כאב ביצים מתמשך). אז הלילה אני אוהב אותך קצת יותר מאת
כולם... וזאת כנראה פעם אחרונה. הרי אתה זקן ופג תוקפך...
כנראה שזאת הפעם האחרונה שניפגש... אבל עד אז, תדע שיש עוד
אחד שהחוויה הכי אדירה בחיים שלו הייתה לראות אותך.
וכמו כולם גם הוא לא יודע איך לספר את זה.

Seen a shooting star tonight
And I thought of you.

מוקדש לבוב דילן.
24.11.2005