"זה רק לעכשיו?" - שמעתי פתאום קול צרוד מהסס.
הוא בלע את הרוק. זה נשמע כאילו משודר במערכת סטריאופונית.
"אני לא יודעת." - באמת לא ידעתי.
לא היתה לי שליטה על המילים שיצאו לי מהפה כמו ברחו ממה שבאמת
פחדו להחליט.
מאותו רגע הוא החל מתרחק ממני, עד שלא יכולתי להרגיש את
הנשיפות שלו, חום הגוף שלו.
כמו יצאו הנשמות שלנו והחלו מרחפות בחלל החדר, תועות, תוהות,
כרוחות.
בכלל לא שמתי לב שאני עדיין נמצאת בין זרועותיו.
חצי שעה החזקנו זו את זה, חצי שעה שדמתה לנצח. לא מסוגלים
להרפות, לא אחד מהשניה ולא מהרגע הזה.
אולי גם הוא מפחד.
אני רק מקווה שהוא לפחות יודע ממה.