רן קיבל את המכתב...
לקח לו כמה רגעים כדאי לקרוא אותו בשלמותו, פעם אחרי פעם הוא
לא הצליח.
ישר עם סיום הקריאה רן לא עמד בזה והוא רץ בכל יכולתו לצוק
הגדול שהיה בסוף היער החשוך...
הוא הגיע לצוק הירוק ונדהם לראות ולגלות את מה שהוא בחיים לא
ציפה לראות... הגוף שלו רעד לכמה רגעים.
אחרי ישיבה של כמה דקות הוא קם, והתחיל לצעוק לכיוון הצוק
הירוק, ידיו נפרשו באוויר, צעקה גדולה הרעידה את כל היער.
הציפורים עפו באוויר, המקום רעד מכאב. סערה התקרבה וגשם התחיל
לטפטף... נהיה סוער ולא הייתה דרך חזרה הביתה. הכל היה כבר
אבוד.
רן חשב שהוא הזיל את הדמעה האחרונה אבל אז למזלו דותן הגיע
והציל אותו.


לפני 4 שנים דותן ורן הכירו.
אפשר להגיד שזאת הייתה אהבה ממבט ראשון, היו ביניהם מבטים שלא
עזבו אחד את השני גם אחרי שעברה שנה וגם אחרי שנתיים וגם אחרי
שלושת השנים שהם היו ביחד.
לא כל אחד זוכה לאהבה שכזאת, לדעת שמישהו אוהב אותך רק מזה
שהוא מסתכל עליך, המבט הערמומי הזה כבש את רן כשדותן התחיל
איתו בפעם הראשונה.
הם הכירו במקריות מוחלטת דרך ידיד משותף... זה היה יום שרן לא
ישכח גם בעוד 100 שנה כשיהיה בקבר.
כשרן נפגש עם אותו ידיד, בשלב מסוים גם דותן הופיע משום מקום,
ברגע הראשון שרן ראה את דותן הוא התחיל כבר לפתח רצון אל דותן.
הוא רצה להכיר אותו יותר משאדם אחר יוכל להכיר אותו וכך באמת
זה קרה.
לאחר אותו מפגש מקרי הם התחילו לדבר, נפגשנו כמה פעמים
וכשהאהבה שלהם רצתה לצאת הם לא עמדו בזה.
אחרי יום ששניהם היו ביחד בים באווירה מאוד רומנטית רן הלך
לישון אצל דותן. הוא הרגיש שהדברים שהוא מרגיש כלפיו חזקים.
הוא היה אמיץ והוא לקח את עצמו וניסה וניסה עד שהוא הצליח
לגרום למצב אינטימי שבו הוא הצליח לנשק אותו.
הנשיקה הזאת לא הפסיקה למשך שעה, היא לא יכלה להיפסק גם כשהיא
הפסיקה. הלהט בחדר רק גבר וגבר, להט כזה שאתה יכול לדמיין
שכרגע הגעת לשמש והכל בוער, שאתה נמצא בתוך שריפה שלא גורמת
לכאב. ההנאה הזאת נמשכה כל הלילה.
זה לא הפסיק, לילה אחרי לילה רן הגיע לדירה של דותן והרגיש שוב
ושוב את התחושה האוהבת של השריפה הזאת.

היחסים בינתיים התקדמו. האהבה עדיין פרחה ולאחר שנה וחצי שהם
לא יכלו יותר להיות קצת רחוקים הם החליטו לעבור לגור ביחד.
אבל הרעיון היה צריך להתעכב, לרן נשאר לסיים את הצבא.
רן הוא בן 21 בקרוב שעומד להשתחרר מהצבא בקרוב. כרגע הוא
ג'ובניק אבל למרות זאת הוא מצליח למצוא את הזמן שלו, מה שלא
מנע ממנו שום דבר בחיים.
למרות הכל, דותן כבר בן 22, הוא סיים צבא לפני שנה. הוא לא
לומד ולא עובד עדיין. הוא החליט לקחת שנת חופש. עכשיו כששניהם
נמצאים במקומות שונים דותן מתלבט איך להמשיך את המעבר לדירה.
כשיש לו הרבה זה הוא יכול לבלות את רוב זמנו עם רן למרות שבין
לבין דותן רצה לטוס וליהנות בשנת החופש שלו שעמדה להיגמר בקרוב
אבל האהבה שלו לרן לא נתנה לו, וכך גם הדירה תוכל לחכות לרגע
המתאים.
המצב שבו רן עמד, חוץ מהמצב הצבאי, מנע מהם לקנות דירה כי רן
ודותן לא עבדו ולא היה להם מספיק כסף. במשך כמעט שבוע רן היה
מדוכא מן הנקודה שבה הם עומדים. הוא רצה לתת לאהבה שלהם לצמוח
והוא הרגיש שהנקודה הזאת לא יציבה וצריך לטפל בה.
הוא ידע לאן הוא יקח אותו כדאי שהוא יראה לו עד כמה שהוא אוהב
אותו. וכך רן הוציא את דותן לצפון ושם הוא הראה לו את הצוק
הירוק.
הוא נקרא הצוק הירוק בגלל שאם תסתכל עליו מלמעלה תוכל לראות את
הכל ירוק ופורח, שהכל מלא חיים שם... פה ושם יכלו לראות את
הפרחים הצבעוניים שפרחו בעמק הזה. העמק הזה מלא בחיים בכל צבע
אפשרי, הוא גורם לך להרגיש שיש טעם לחיים גם אם הכל נראה לא
טוב.
אבל רן חשש. הוא פחד לחזור למקום שממנו הוא כמעט לא חזר.

וכך זה היה, לפני 4 שנים כשרן סיים את הלימודים שלו והיה אמור
תוך חצי שנה להתגייס הוא קיבל התקף חרדה, התפתח אצלו דיכאון
קליני והוא הרגיש שאין דרך חזרה מזה וששום דבר שהוא יעשה כבר
לא יהיה טוב. הכל היה נראה באותה תקופה שחור. אפילו אם הייתה
טיפה לבנה קטנה היא אחרי כמה רגעים הפכה לאפורה ולאחר מכן הפכה
להיות שחורה כמו כל אחת מהנקודות שהיו לרן באותו תקופה.
הוא ברח מהבית וברח מכל מה שהיה לו. הוא לא היה מסוגל.
הוא ארז תיק עם בגדים, כסף ופשוט נסע.
באותה תקופה רן גר בקיבוץ בצפון הארץ, ככה שהוא יכול לברוח רק
לשדות. והוא חיפש מקום טוב להעביר בו את הזמן, אך הוא לא מצא.
עד שהוא התחיל לרוץ ולבכות. במשך כמעט חצי שעה שהוא רץ במעגלים
מבלי לשים לב הוא רק בכה והרג את הכוחות שלו.
בשלב מסויים הוא מצא את העמק הירוק והגדול, הוא רץ לתוכו ואז
נתקל בצוק.
הצוק היה ירוק ויפה, לידו היה מפל קטן עם מים כחולים ונקיים,
מספר פרפרים עפו שם באזור והציפורים הציפו את האוויר והרוח
הסתערה עליו. הוא עמד על הצוק ורצה לקפוץ לתוך העמק הירוק
והרצחני אבל אז באותה שניה שהוא פתאום הסתכל מסביבו הוא ראה את
היופי ואת החיים.
רן נשאר שם לכמה שעות ואחרי כמה זמן הוא לקח את עצמו וחזר לבית
שלו.
הוא עבר עם המשפחה שלו לת"א ומשם הוא התחיל לחיות את החיים
שלו. מאותה תקופה החיים נראו טובים למרות כל מהפך קשה.
רן עדיין ביקר מידי פעם בצוק אבל לא להרבה זמן. הוא פחד שכל
התחושה שהצוק השאיר לו יעלם במהרה. אבל לא כך קרו והחיים עדיין
היו נראים במיטבם.

לבסוף אחרי חודש של מחשבות רן לקח את דותן אל הצוק.
הם ישבנו שעות על גבי שעות ורק הסתכלו על החיים של העמק הזה
ועד כמה שהיו יפה. רן גרם לדותן להתאהב במקום הזה כמו שהוא
התאהב בו, מאז כמעט בכל סופשבוע שלא היה משהו מיוחד לעשות
במרכז או שהם סתם רצו להירגע ולהרגיש אחד את השני הם הלכו
לשם.
לאחר חצי שנה הם השכירו בית קטן בדרום ת"א וגרו ביחד.
מאותה שניה החיים שלהם רק השתפרו, כל לילה הפך להרגשה הכי
נעימה שיכול להיות וכל בוקר הפך להיות האור הכי מחמם שיוכל
להיכנס מהחלון גם ביום של סופה של נפסקת.
הרגשות רק גדלו וגדלו וזה היה נראה שלשניה הם לא ישתנו.

עברו כמעט כבר 4 שנים מאז שהם ביחד.
רן ודותן לומדים ועובדים והחיים שלהם מתנהלים כרגיל או ליתר
דיוק כמו שחיים אמורים להיות פחות או יותר.
בין השאר כמובן שהם הולכים ומבלים, וטוב להם ביחד.
אבל כמו בכל מערכת יחסים נורמלית יש עליות ומורדות... שום דבר
לעולם לא יכול להיות מושלם. אין אהבה שלא כואב בה, שלא עוברת
משהו קשה.. אהבה היא לא קלה, היא מכניסה לחיים רגשות שאנחנו לא
מרגישים בדרך כלל, ומי שלא מוכן אליה שלא ינסה להיכנס אליה.
מי שלא יכול לסבול את הכאב של האהבה או לדעת לעבור גם אותו לא
יכול לעולם להרגיש את האהבה עצמה.
אבל רן באמת שלא יכול היה לסבול את חלק מן הדברים למרות שהוא
ניסה, כי כשהוא קיבל את המכתב הכל השתנה.
הוא לא יכול היה לקרוא את כל מה שהיה כתוב שם... המכתב נכתב על
ידי מישהו שהתאהב בדותן ולא הייתה לו אפשרות להרחיק את רן
מהקשר אז הוא החליט לפעול ולספר את הכל לרן. כנראה שאותו בנאדם
החליט שנמאס לו מהמשחקים והוא רוצה להעלים את רן מהחיים של
דותן לצמיתות.
רן היה בשוק קשה, הוא לא האמין שזה קורה לו. היה רשום שכבר
חודשיים הם נפגשים, שוכבים ובעיקר נהנים מאהבה ששניהם מרגישים.
רן השתגע רק מעצם המחשבה שהאהבה שהייתה בניהם נעלמה לה סתם
ככה. רן לא הרגיש סימנים מסויימים, הוא הרגיש שהכל עדיין טוב,
שעדיין הם לא מסוגלים להיפרד אחד מהשני לכמה ימים אפילו. התקף
החרדה שהוא קיבל באותם רגעים היה קשה במיוחד. הוא מיהר לעשות
משהו עם עצמו, הוא השתגע ולא שלט יותר בשום דבר.

באותו יום שהוא קיבל את המכתב הוא היה ליד הצוק, הוא קבע שם עם
דותן. ובינתיים רן חשב, למה הוא לא מגיע, הוא חשב על כל מילה
ומילה שהייתה כתובה שם במכתב, איך זה שזה נגמר בלי התראה
מוקדמת, כל דבר קטן עורר חשד חדש ואחר.
זה היה בתחילת החורף והיה נראה שמתחיל לרדת גשם אבל הוא לא
ירד. עברו השעות ודותן לא הגיע.
רן נרדם וחלם חלום שגרם לו לשנות משהו ברגשות שלו. הוא התעורר
והתחיל לבכות, הוא שכב ובכה. הוא סיים לקרוא שוב את המכתב
ובכעס רב נעמד וצעק. גם הגוף שלו רעד. הגשם התחיל וסערה
הגיעה.
הוא עמד ללכת עוד צעד אחד מהצוק אבל אז דותן הגיע.
הצעקות של רן על דותן לא נפסקו, שניהם בכו.
רן הלך בלי התגובה של דותן, למרות שהוא ניסה לדבר אבל כולו היה
חנוק.
דותן חזר הביתה וחיכה לו שם מכתב כואב.
רן השאיר לו מכתב שאמר כך:
"אני פגוע, אני מרגיש שאי אפשר להמשיך ככה, אני יותר מידי
פגוע... אני לא עומד בזה ואני גם לא אעמוד בזה, כל האהבה הזאת
שלך נעלמה לה בכמה רגעים ואם ככה זה גם אני אעלם. הלילה אני
אטוס רחוק, אני אטוס כמה שיותר רחוק ממך, לא משנה מה יהיה המזג
אוויר, לא משנה מה יקרה אני לא אהיה איתך באותו מקום. ארזתי
כבר את הדברים שלי ב- 2 מזוודות. מה שנשאר תעשה עם זה מה שאתה
רוצה, אני לא אחזור לדירה הזאת יותר. החיים הכפולים שלך הרגו
אותי. חשבתי אחרת ואני לא מבין מה קרה לנו, אני גם לא אבין
כנראה כבר. בינתיים אני אמשיך ללמוד בחו"ל ואפתח את החיים שלי,
אם אני אצליח בכלל להמשיך בזמן הקרוב לתפקד נכון... אהבתי אותו
כמו שלא אהבתי אף אחד אחר ועכשיו, מה עכשיו? עכשיו זה נגמר...
עכשיו זה כואב. אני היום ב- 3 לפנות בוקר עולה על הטיסה
ללונדון. אולי שם יהיה יותר טוב. רחוק ממך."

דותן לא ידע שיכאב לו ככה.
הוא הרגיש כל כך לבד, כל כך טיפש... כל הזמן עברה לו המחשבה
בראש של כמה טיפש הוא היה, ואיזה שטות הוא עשה.
הכל התחיל בכלל במקרה...
באחת מההפסקות באוניברסיטה הוא ישב ליד העץ הגדול שבחצר, במקרה
ישב שם עוד בנאדם. זהו היה ברק, הבחור שאיתו דותן בגד ברן,
בגיל של דותן וגם מאזור ת"א.
הם דיברו ודיברנו והעבירו חילופי מבטים שלא היה במקום, דותן לא
הרגיש בנוח, הוא לא הרגיש שזה נכון אבל משהו בשיחה הלהיט אותו,
משהו בצורת הדיבור, בהתנהגות של ברק הקסים אותו ומשהו היה שונה
לו ומוזר לו.
הוא הרגיש שזה גדול עליו ואמר לו "היה לי נחמד אבל אני לא רוצה
לפגוע, אני חייב ללכת, אולי עוד ניפגש ליד העץ הזה, אני לא
יודע.. אל תצפה שזה יהיה מחר או בכל זמן אחר, אני לא יודע מתי,
אני לא יודע אם בכלל אני..." ואז ברק קטע אותו ונישק אותו.
דותן לא עצר אותו, הוא נתן לו להמשיך כמה שרצה, אך באופן מקרי
רן התקשר ואמר לדותן שהוא מחכה לו בחוץ לאוניברסיטה ושיגיע, יש
לו הפתעה בשבילו. דותן נרתע מעצם הנשיקה וברח מהמקום במהרה.
הוא אמר שמחר הוא יחזור ואז הם ידברו על הכל. הוא עזב בריצה,
מבולבל, לא היה לו ברור מה לעשות.
ואז רן הפתיע אותו עם מכונית חדשה. דותן רצה להחליף את המכונית
ולא היה להם מספיק כסף להכל. רן הצליח לשכנע את אבא שלו לעזור
להם וכך הם קיבלו את המכונית שדותן מאוד רצה שתהיה לו.
בנוסף לכל רן הכין לדותן ערב רומנטי. הוא פיזר את הבית מלא
בנרות, הבית היה נראה פתאום לדותן שונה. האווירה נראיתה אחרת.
אחרי הערב הם הלכו לישון אבל דותן עשה את עצמו נרדם מהר כדאי
שהם לא יוכלו לעשות סקס או כל דבר אחר. הוא הרגיש שמשהו לא
בסדר קורה ושכדאי לבדוק מה יש לו.
מיום שאחרי ועד לחודשיים שבהם ברק גילה לרן על הבגידה, הם
נפגשנו כמעט כל יום אפשרי בזמן הלימודים ובכל זמן אחר פנוי הם
היו ביחד, דותן הרגיש את מה שרן כבר לא יכול היה לשדר לו. הוא
חשב שרן כבר נהיה משעמם אבל הוא עדיין אהב את רן.
הוא החליט לרקוד על 2 החתונות ולהיות עם רן עדיין למרות הכל
ובו זמנית גם עם ברק.
אחרי חודש וחצי ברק אמר לדותן שהוא לא מסוגל יותר, הוא רוצה
אותו רק לעצמו, שהוא אוהב אותו ומוכן לעשות הכל כדי שהוא יהיה
רק שלו, אבל דותן סירב ואמר לו שמההתחלה כרגע הוא לא יודע מה
לעשות עם רן ושאין כרגע שום דבר לשנות את המצב עד שהדברים לא
יהיו ברורים יותר.

ואז זה הגיע. ברק הרגיש רע עם עצמו, הוא לא יכול היה לסבול עוד
שניה אחת שרן נמצא כל לילה עם דותן שהוא כל כך אוהב.
ואז נשלח המכתב...
"שלום רן, אתה בטח לא מכיר אותי אבל אני המאהב של דותן. אני
מצטער שזה יוצא ככה אבל אני לא מסוגל יותר לשקר. אני יודע איפה
דותן גר ולכן אני יודע לאן לשלוח את מכתב, יותר נכון אפשר לומר
שהייתי אצלכם בבית כבר כמה פעמים. מספיק פעמים בשביל חודשיים.
כבר חודשיים אנחנו נפגשים ועושים את זה, ביחד, נהנים, טוב לנו
ביחד. רק רציתי שתדע שזאת הסיטואציה. תפעל נכון. אתה כרגע עושה
טעות... מקווה שתלמד ותראה תוצאות"

ברק חשב שעכשיו הוא השיג את דותן והוא יהיה איתו אבל דותן אמר
לו את ההפך.
הוא אמר לו שאין לו מקום ל- 2 בלב. שהוא חושב שהוא אוהב יותר
מכל דבר אחד את רן, ושעכשיו הוא ברח לו.
ועד שהוא לא ידע מה איתו ואם הרגשות כלפיו אמיתיים הוא לא רוצה
כרגע לפגוש אותו שוב.
דותן נשאר כעוס על המעשה שעשה ברק לשניהם... הוא היה מלא בזעם
שלא ידע איך לפרוק אותו.
בינתיים כבר נהיה 12 בלילה ונשארו עוד 3 שעות עד לטיסה של רן,
ודותן לא מפסיק לחשוב על מה כבר אפשר לעשות.
עוד דקה, חצי שעה, שעה, שעתיים.
והשעה כבר 2 בלילה, דותן לא נרדם... ואז הוא מחליט שזהו, הוא
רץ לשדה התעופה למצוא את רן. אבל כשהוא כבר מגיע הטיסה כבר
יצאה ורן כנראה כבר בדרך ללונדון ורחוק ממנו.
דותן שלא יכול היה להירדם או לחשוב על משהו אחר נסע לצוק הירוק
שרן כל כך אהב. הוא נרדם שם עד הבוקר.
בבוקר הוא חזר לבית שלו עצוב ומדוכא אך זה לא הכל. דותן חשב
שהכל כבר נגמר ושאין דרך לחזור ואז כשהוא פותח את הדלת בבית
הוא מגלה הפתעה.
הוא רואה בעיתון מודעת ענק על התנגשות 2 מטוסים.
אחד מהמטוסים היה המטוס של רן שטס ללונדון.
ההפתעה הזאת הרגה את דותן לחלוטין. הוא קפא במקום. הנשימה שלו
נעצרה. הוא לא חשב שככה זה יגמר ביניהם סופית. הוא נשאר עם
המכתב של רן על השולחן והעיתון על הרצפה והוא משותק וחסר יכולת
תפקוד.

עבר שבוע והרגשות הרעים של דותן רק ממשיכים. הוא יושב בבית וכל
כמה זמן כשיש יותר מידי שקט הוא נזכר ברן.
במהלך אותו שבוע הגיע הידיד המשותף שהיה לרן ודותן ואז דותן,
אחרי שתיקה ארוכה, פשוט נשבר.
"בחיים לא חשבתי שאני ארגיש יותר לבד מעכשיו. אני מרגיש לבד כל
כך. כאילו שרק אני חי כאן בעולם הזה, כאילו שאין יותר אף אחד,
ורק את הלבד אני מרגיש. שום רגש אחר לא מצליח לצוף באוויר.
המון לבד, יותר מידי לבד. אני מרגיש שאני לא מסוגל, שאני לא
יכול יותר להיות כל כך לבד.
אני כל כך רוצה לשכב עכשיו במיטה ולחבק אותו לידי אבל זה לא
יקרה. ללכת לישון בידיים החמות שלו ולקום בידיים הנעימות שלו
שלא היו מוכנות לעזוב אותי.
ואין.. אין זה את זה יותר. וכשעוד היה את זה לא הרגשתי את זה
מהצד שלי.
אז עזבתי את זה... לא יכולתי... הרגשתי שאני לא מסוגל. אני לא
יודע, דיי!, אני באמת לא יודע...
אני לא יודע מה עובר עלי, אני לא יודע איך להמשיך לחיות אני גם
לא יודע מה לעשות.
אני מרגיש חסר אונים כל כך ואני ממש אבל ממש לא רוצה רחמים...
הלוואי שרק הייתי יודע מה לעשות. היה ככה קל לכולנו...
הייתי רוצה להרגיש שוב את המגע המרגש, שעושה לי חיוך אמיתי. כל
החיוכים האחרונים מזויפים לגמרי..."

הוא ניסה לנחם אותו ולהגיד לו שהכל בסדר ושהמוות שלו לא צריך
להביא לו גם מוות. הזמן צריך לעשות את שלו במקרה הזה, הוא אמר.
אבל כל מילה שיצא מהפה שלו לא השפיעה. כאילו שדותן בכלל לא היה
שם ושמע את המילים שלו, הוא שמע רק את עצמו, מרגיש לבד בכל
העולם הזה.
הוא הרגיש את הנטישה המהירה והקשה שלא ידע איך להתמודד איתי.
הוא הבין שהוא טעה, הוא עשה טעות נוראית מבחינתו ועכשיו הוא לא
יודע איך לתקן אותה. והוא יושב עכשיו כל לילה לבד במיטה ופשוט
בוכה, דמעות נוזלות בלי כוונה. ועצוב. עצוב בבית.
רק בפינה קטנה בבית היה את האור, הוא התחבא שם לכמה רגעים
וניסה לשמוע על מה הם מדברים, הוא לא הבין מה היה שם בחדר הוא
רק הרגיש את הכאב שבינו לבין דותן. רן עמד וניסה לראות את
דותן, ניסה להבין מה קורה אבל הכל היה נראה מבולבל.


פ א ו ז ה


רק 4 קירות מפרידים בנינו ונסיעה אחת שלא ממש ארוכה. אבל
ההפרדה הזאת כנראה תימשך. אני לא מסוגל להראות שאני עוד חי...
איך אני אראה לו שאני חזרתי רק כדאי להראות לו שאני עדיין אוהב
אותו ולא מסוגל לנסוע לשום מקום.
עצם המחשבה שלא נהיה יותר ביחד הרגה אותי לאט לאט. עד ששמתי לב
שאני לא יכול לברוח. מה עשיתי לעזאזל?!? אני באמת ניסיתי להרוס
את מה שהוא כבר הרס. בלי לשאול, בלי לדעת, בלי לחשוב. פשוט
הרסתי את הכל. אני כל כך בנאדם אכזרי וחסר הבנה. כל כך הרבה
שטויות.
אז מה אני אעשה עכשיו? הוא חושב שאני כבר מת. אני בטוח שהוא
חוגג על זה.
אני לא יכול לבוא אליו הביתה... אבל בעצם זה הבית שלנו, החיים
שלנו נמצאים שם.
ואיפה אני עכשיו? איפה נתקעתי עכשיו... בבית הישן שלי שאף אחד
לא גר שם זמנית. אני כל כך שמח שעזבתי את בית המלון, היה פשוט
נורא שם. עכשיו כל כך נעים ונח כאן.
כל המחשבות פשוט רצות לי בראש.
אבל אני לא יודע מה לעשות... אני חייב לעשות משהו. משהו חייב
לקרות.

רן לא הפסיק לחשוב. זה כל מה שרץ לו בראש "מה אפשר לעשות", "
איך מתקנים". אבל בינתיים הוא תקוע בבית הישן הזה שלו. דותן
חושב שהוא מת, שנגמרה כל התקווה בחייו ושאין יותר פיתרון משום
שמהמוות כבר אי אפשר לחזור. הוא כבר בטוח שרן לא יחזור.
עד עכשיו עבר לו כבר שבוע מאז שדותן חושב שרן מת. ובחיים שלו
הזמן לא זז כל כך לאט. הכל נראה כל כך מבולבל ולא ברור. חוץ
מלשבת בבית כמו רהיט ולחכות שמשהו יקרה. לא קרה כלום.
דותן לא יכל לתת לזה להימשך...

נסגר עוד שבוע מאז תאונת המטוסים. דותן הזמין את הידיד הטוב
שלו שהכיר לו את רן. ושניהם דיברו הרבה כי רק ככה דותן יכול
להעביר את הזמן.
"אני עוד לא מעכל את מה שקרה, אני כל כך שונא את עצמי על כל מה
שקרה עד כמה... שום דבר לא טוב, הטעויות שלי לא ניתנות כבר
לתיקון. עשיתי שטות אחת גדולה.
למה בכלל הייתי צריך עוד סיפוק כשהייתי יכול לקבל את כל הסיפוק
שלי מרן. הוא היה בשבילי הכל, הייתי מוכן לתת בשבילו את הכל.
ויכול להיות שהוא שומע את זה עכשיו ויכול להיות שלא.
אני עדיין אוהב אותו, גם אם הוא מת אני עדיין אוהב אותו. אף
פעם לא הפסקתי לאהוב אותו באמת.
(דותן מתחיל להתהלך בחדר נסער) אתה יודע, לא הספקנו כל כך
אפילו לדבר אחרי זה. לא הספיק להיות כלום אחרי זה. (העצב והכאב
של דותן כבר הופכים לכעס) אתה יודע עוד משהו, אתה יודע שהוא
קיבל מכתב מברק? איך הוא מרשה לעצמו?! למה הוא לא יכול להגיד
לי את הכל מול הפרצוף ואז אולי עוד הייתי גומר עם זה בכלל ולא
עושה מזה כל כך סיפור. אני עם ברק סיימתי לדבר. אמרתי לו שאני
אוהב את רן ושאני לא רוצה אותו יותר בחזרה בחיים שלי. ואז
רציתי ללכת לרן ולהגיד לו את כמה שאני אוהב אותו אבל לא היה
כבר רן. (דותן סיים להוציא את חלק מהעצבים שלו) אני לא רוצה
יותר שום דבר, אני לא רוצה את עצמי יותר. אני מגעיל את עצמי
כבר.
תשמע לשנייה איך אני מדבר... אני אומר לך שרק בגדתי בו,
חודשיים בגדתי בו, אחרי 4 שנים של האהבה שקיבלתי. כל כך הרבה
זמן, אתה מאמין? והכל נגמר בגלל הבגידה המגעילה הזאת.
למה היא קרתה בכלל? היה טוב אבל אולי היה יותר מידי טוב שהייתי
צריך לגרום לזה להיות רע במקום מסויים אבל הרסתי והרגתי את רן.
אני הרגתי את רן. בגללי הוא היה בטיסה הזאת."
- כשאתה אומר שאתה הרגת אותו אתה יודע שזה לא בטוח... ואם הוא
סתם היה טס?
- עדיין אני הרגתי את רן וקשה לי עם זה.
- זה לא טוב בשבילך לחשוב ככה... תראה, באתי לכאן לעודד אותך
ולהראות לך שאפשר להמשיך אבל נראה שיש לך תסכול שאני לא יכול
לעזור לך בו כמו שרציתי.
- אתה צודק והפעם אני אצטרך להוציא את עצמי מהבוץ הזה. אתה בטח
שם לב לאן הכנסתי אותי.
מאז גם לא דיברתי עם ברק כל כך ת'אמת. ואני לא רוצה לשמוע ממנו
יותר.
- גם אל תעז לדבר איתו. בייחוד כשאתה אומר שהוא הרס לך את
החיים בגלל המכתב הזה.
- כרגע אני לא מתכוון לראות אותו, כל כך רע לי, ולדעת שהוא אשם
בזה בגדול... אני לא יודע אם אני מסוגל שלא להרוג אותו.
- טוב אני חושב שכדאי שנצא מהבית הזה אולי לאיזה בית קפה.
כשאתה כאן אתה חושב על רן וברק כל היום וזה לא טוב לך ושנינו
יודעים את זה. אתה כבר שבוע תקוע בבית הזה, הגיע הזמן לצאת.
- אני מסכים איתך אבל לא להרבה זמן, יש לי הרבה דברים לעשות
בבית שדחיתי.

המצב מתדרדר. דותן כבר לא מצליח לחיות כרגיל. הכל נראה אצלו
הפוך מידי ואין שום דבר שאפשר לעשות בכדאי לתקן את המצב.
ברק, שבכלל לא יודע את כל הסיפור, מתוסכל גם בעצמו.
אחרי שהוא מרגיש שדותן זרק אותו לכלבים כי הוא העדיף את רן
עליו ולא אותו. בעצם ברק לא ידע שום דבר על העבר של רן ודותן
וגם לא על ה"מוות" של רן. אבל ברק היה איש לא שפוי במיוחד והיה
לו קשה להבדיל בין הדברים הטובים שהוא עשה לדברים הרעים שהוא
עשה.

"למה אני יושב כאן בחוסר מעש. אני לא עושה כלום, שום דבר,
כלום. רק מעצם המחשבה שעבר שבוע בערך מאז הכל זה פשוט מצחיק
אותי. מצחיק אותי ששום דבר לא קורה. אני אף פעם לא יושב ממשיך
את החיים כרגיל אבל מחכה שהוא יחזור אלי.
אני אולי באשליה? תת המודע שלי אולי חושב שאני ודותן עוד נהיה
ביחד? הלוואי, זה הדבר שאני הכי רוצה. אבל עכשיו אני מרגיש כמו
בקרב כלבים. אני גונב למישהו את בן הזוג שלו אבל רגע, אני בעצם
אוהב את דותן יותר מאשר כל בנאדם שהייתי איתו עד היום. לא היו
לי רגשות יותר גדולים ממה שיש לי כרגע והוא בטח עם מזדיין
ומבלה עם רן. רן בטח מסופק מהאהבה הזאת שדותן מעניק לו. אבל מה
עם האהבה שאני רוצה לקבל ממנו? למה הוא לא מוכן לתת לי?
אולי כדאי לי לחזור לכדורי הרגעה? אולי? למה אני לא יכול לענות
לעצמי?!
וכל המחשבות האלו צריכות עכשיו לרוץ לי במח ושאני אחרי זה גם
צריך לסדר אותן ולפתור אותן. אבל אני לא מסוגל עם כל הלבד הזה.
ניסיתי להמשיך אבל אני חושב שזה מאוחר מידי, אני לא מצליח. אני
מנסה ולא מצליח לי שוב דבר. אף פעם שום דבר לא הצליח לי.
אני מרגיש חלאה וגם שטוב לי עם עצמי.. אני לא יכול להגיד שאני
לא אוהב את דותן ומוכן לעשות בשבילו הכל. אני מוכן לעשות הכל.
אין דבר שאני לא אעשה בשבילו, הוא הכל בשביל, אם יש סיבה טובה
לקום בבוקר זה רק בגלל שאני יודע שדותן חי ואולי בקרוב יגיע
הבוקר שאני אקום לידו במיטה אחרי לילה מלאה בתשוקה ואהבה שלא
נגמרת.
אני רק פוחד מעצמי שאני משלה את עצמי כבר יותר מידי שזה מוגזם.
אבל אני אעשה הכל.
הלילה אני אחשוב כבר על הפיתרון למצב הזה. אני לא מוכן לתת לו
להמשך ככה. אני רוצה את דותן ואני יודע שהוא רוצה אותי, אז למה
הכל כל כך מסובך?!"

כל אחד יצא פגוע ומתוסכל בדרך שלו.
רן שבעצם חי ולא יודע איך לחזור לחיים של דותן ואיך אפשר
להמשיך.
דותן חושב שרן מת ושהאהבה הגדולה שלו לא תחזור יותר אף פעם.
ברק יודע שהסיפור עם דותן נגמר לתמיד אבל הוא לא מוכן לוותר.
הוא יודע שיש לו משהו שהוא עוד יכול לעשות, בינתיים הוא הורג
את עצמו ע"י כל המחשבות האלו ומפתח נטיות לחוסר שליטה מוחלטת.
בעצם כל אחד משלושתם הורג את עצמו כשבעצם כולם עוד בחיים ושלכל
אחד יכול להיות המשך יפה. אבל כל אחד מהם בחר להמית את עצמו.

דותן איבד כמעט את כל שליטתו בעצמו, הבית היה מבולגן, צעקות
פתאום נשמעו בלילה בשל כל החלומות הרעים שיצא לו לחלום בזמן
האחרון. שקט לא היה בסביבה וגם בלב של דותן שחיפש איך לחזור
לשגרה אחר זה חזר במעגליות. בכי, חלום רע בלילה, בוקר עם רצון
למות ויום שבו שום דבר לא הולך. ככה הלך כל יום של דותן עד
ששוב הוא קיבל מכתב וזה היה מכתב מאוד משמעותי בשבילו ששינה את
כל אותו יום נוראי.

כשרן נעדר שבועיים וגופתו לא נמצאה עם שאר הגופות זה היה חשוד
טיפה. הוא הוכרז כמת משום שהיו גופות שרופות של אנשים שעד רגע
זה לא זוהו. הפיצוץ של המטוס השאיר הרבה אנשים בלי ידיעה אם בן
זוגם או קרוב משפחתם עדיין חי.
רן כאמור לא עלה בסופו של דבר על המטוס והוא עדיין בחיים. הוא
חיכה מספיק זמן ועכשיו הוא מתכוון לנסות ולהראות לדותן עד כמה
שהוא אוהב אותו וצריך אותו.
רן החליט לעשות לו הפתעה ושוק גדול. הוא שלח לו מכתב שאמר לו
"אל תילחץ, אני עדיין בחיים, אני יודע שזה מפתיע... אם אתה
לומד היום כרגיל אני יודע שאתה תחזור ב- 9 בערך כרגיל... אם לא
בבקשה אל תהיה בבית, יש לי מפתח עדיין. ניפגש בבית שלנו ב-
9".
גם ברק המיואש קיבל מכתב שבוא היה רשום "תיפגש איתי היום ב-
8:50 בבית שלי. אנחנו צריכים לדבר על כמה דברים. דותן."
כשברק קיבל את המכתב הזה ידיו רעדו והוא ישר התחיל להתארגן
לקראת הערב.
זה היה ב- 7 בבוקר ששניהם קיבלו את המכתב. בינתיים רן תכנן את
ההפתעה לשניהם.

הגיע הערב המיוחל של שלושת האנשים. רן יראה לדותן שהוא עדיין
חי, ברק מצפה לכך שהוא ימצא שם את דותן ואולי הוא יגיד לו שהוא
רוצה אותו שוב ודותן מתרגש לראות את רן ה"מת".
בחוץ מתחיל להחשיך. יש שקט גדול בסביבה. רן מגיע לבית ומסדר
אותו בשביל שניהם. הוא מסדר בסלון ובעוד כמה חדרים את כל הנרות
שהוא קנה כדאי ליצור בשביל דותן אווירה נעימה יותר. הוא מכוון
פעם אחרונה את האקדח שלו. הכל נראה בסדר, רק צריכים לחכות שברק
יגיע ואז להוציא את התוכנית שלו לפעול.
השעה על השעון הייתה 8 וחצי. רן כבר בקושי נשם מרוב הלחץ שהוא
הכניס את עצמו. ואז ב- 8:45 יש דפיקה בדלת כמו של כלב שנעלו
אותו מחוץ לבית ושהוא רוצה להיכנס.
זה היה ברק, הוא נכנס לבית, רן ישב בסוף החדר במקום חשוך שבו
עוד הנר לא דולק ואי אפשר לראות כל כך מי זה מי. כשהוא נכנס
ולא מצא את דותן, רן הדליק את הנר ואז ברק לא הבין מה הולך
פה.
- אז הגעת בסוף...
- לא הייתי אמור לפגוש את דותן עכשיו?
- אני לא חושב ככה...
- מה זה התרגיל הלא מוצלח הזה ולמה אתה פוגש כשהבית שלכם מלא
בנרות?
- אתה אמור לגלות בעצמך ולא אני לך.
- איפה דותן?!?
- לא כאן.. עכשיו אתה איתי, הוא יגיע עוד 10 דקות.
רן התחיל להטריף את מחשבתו של ברק שלא מבין לאן הוא נכנס ומה
הוא עושה כאן.
5 דקות לפני שדותן היה אמור להגיע רן קם מהכיסא לכיוון ברק
וניסה לתכנן את התוכנית שלו כמה שיותר במדויק. כדי שזה יצא טוב
הוא התחיל לצעוק על ברק.
צעקות רבות של שנאה והשמצה נשמעו מהבית, רן וברק רבו אחד עם
השני בצורה מוגזמת כשלבסוף גם מכות נראה קצת שם.
דותן הגיע, רן שמע שהוא מחנה את האוטו שלו. הוא הוביל את ברק
למקום בלי הרבה נרות וסכנה. המפתח נכנס לדלת ופתח אותה לאט
ובעדינות, הדלת התחילה להיפתח, רן הוציא את האקדח שהיה עליו
וצעק לעבר החדר "אתה חלאה, אני לא מסוגל לתת לזה להימשך!"
העיניים של רן היו מלאות נקמה ותשוקה. אם האש היה יכול לחיות
בעיניים הוא היה חי בעיניים של רן. העיניים בהקו בצורה מוזרה
מלאת שנאה, עיניים שמסוגלת להרוג.
נשמעו 3 יריות. רן ירה 2 כדורים בברק וכדור אחד בעצמו.
דותן המבוהל נכנס ללחץ ורץ מהר לעבר רן לבדוק שהוא בסדר ושהוא
עדיין יכול להציל אותו. אבל רן שכב על הרצפה ללא תזוזה.
אחרי כמה שניות רן התחיל לזוז ולהראות לדותן סימני חיים. הוא
פתאום קם כאילו שלא קרה שום דבר.
- אלו היו כדורים סרק. אתה יכול להירגע.
- אתה דפוק, בשביל מה עשית את זה?
- רציתי לדעת אם אתה באמת אוהב אותי למרות הכל וזאת הדרך
היחידה שהייתי יכול לדעת שזה באמת נכון שאתה אוהב אותי עד
הסוף.
- לאן נעלמת לי? אני לא ישנתי בלילות, חשבתי שאתה כבר מת.
- לא... לא יכולתי לעלות על הטיסה ההיא בלי לדעת שאתה בטוח לא
אוהב אותי.
- אני כן אוהב אותך, יותר מאשר כל דבר אחר שאני מסוגל לאהוב.
- אני כל כך התגעגעתי אליך, אני כל כך צריך אותך.

רגעים של תשוקה התחילה בחדר. הם לא ראו את מה שקורה מסביב, הם
היו שקועים בשלהם, בתשוקה שלהם. הם ישבו שם על הרצפה והחלו
להתנשק נשיקות חושניות ומלאות חשק לסיפוק. הנרות החלו להזיל את
השעווה שלהם על הרצפה, הבית בהק מרוב תשוקה. רן ודותן לאט לאט
עברו לחדר שינה שלהם, ששם התשוקה גדלה וגברה יותר ויותר. הם לא
יכלו להפסיק לגעת אחד בשני. הלהט והסיפוק שהם רצו הפך לסקס
לוהט עם נרות בוהקים והרבה תשוקה.
ברק התעורר בסלון והריץ לעצמו בראש את מה שקרה בדקות האחרונות.
הוא ברח משם ורץ הכי מהר שביכולתו. הוא לא יכול היה לתת לרן
להכאיב לו נפשית ופיזית ולשבת בשקט הוא לא יכל.

אחרי כל הלהט, רן ודותן עברו לשבת בסלון כשהם עוד לא יכולים
להפסיק לגעת אחד בשני. כל כך הרבה סיפוק וחשק שהם רצו לקבל אחד
מהשני והם לא קיבלו את שלהם עד לאותו רגע. שום דבר אחר לא
עניין אותם באותם רגעים, הכל היה נראה כל כך יפה ונעים עד
לאותה שניה שרן הבחין שברק כבר לא בחדר. את דותן זה לא עניין
כי הוא רק רצה להיות עם רן. אבל רן היה קצת לחוץ כי למרות שאלו
לא היה כדורים אמיתיים, אלה כדורי סרק, בכל זאת זה כואב ולא
נעים לקבל 2 כדורים באזור הבטן.

חצי שעה עברה מאז שהם שמו לב שברק נעלם.
לפתע הדלת נפתחת בחוזקה ובסערה איומה. ברק נכנס לבית עם עיניים
זועמות שרוצות רק לנקום בשניהם על מה שעשו לחייו. ברק יצא
משליטה ולא יכול היה לעצור את עצמו יותר. רן נבהל ובטעות הפיל
את אחד הנרות. ברק זרק לעבר הנר את הוודקה שלו עם המכתב שרן
שלח לו.
רן ודותן ברחו מהאזור לאזור ללא נרות וברק המשיך לכעוס, הוא לא
דיבר מילה, החדר היה שקט והאווירה בו הייתה מלאת חדרה ופחד
שיקרה משהו.
ואז ברק התחיל לדבר:
"לשניה כבר חשבתי שאני הולך למות. ואז באותם שניות הבנתי
שהמוות הוא דבר יפה ונעים ושהוא לא כל כך מעניין אותי. רק שאני
לא אלך אליו לבד.
אתה רואה את מה שיש לי ביד עכשיו? (רן נלחץ והתחיל לפחד ממה
שניסה לעשות בעצמו) זה לעומתך אקדח אמיתי שיכול להרוג אנשים,
אקדח עם כדורים חיים, הכדורים סרק שלך אולי הכאיבו קצת אבל כמו
שאתה רואה אני חי וקיים ונחוש מתמיד.
(הפחד של רן ודותן גבר) אז מה? אתם עכשיו תעמדו שם בשקט
מפוחדים? לא יפה לכם להיות מפוחדים."

(דותן מהלחץ יצר ויכוח עם ברק.)
- מה אתה חושב שאתה עושה?! אנחנו לא באיזה סרט! אתה לא שפוי!
- ואתה כן שפוי? אתה היית מסוגל לבגוד בו איתי ועוד אחרי זה
להגיד לו שאתה אוהב אותו. אתה מעורר רחמים.
- אתה יכול לרחם עלי כי גם אני מרחם עליך. ודי, תפסיק, האקדח
הזה, ברור שהוא לא אמיתי.
- (קול צחוק נשמע) לא אמיתי? (דממה בחדר, האקדח מכוון לחלון,
ירייה נשמעת) אתה בטוח שהוא לא אמיתי?
- אני לא מתכוון לשבת כאן ולשמוע את השטויות שלך, רן בוא אנחנו
הולכים!
- לא!!!

ברק הזועם איים עליהם ולא נתן להם ללכת. הם התחילו לברוח בבית
ולחפש משהו שיגן עליהם אך לא היה בבית משהו מספיק טוב שיוכל
להגן עליהם מפני ברק. הם לבסוף ברחו לחדר העבודה ונעלו את עצמם
שם כדאי שברק לא יוכל להיכנס. נקישות רגליים גדולות על ריצפת
הבית נשמעו. אימה שררה בחדר, ואז ברק, שהיה כעוס צעק "אתם לא
תצליחו לברוח מהמוות שלכם, לפחות אני נהנה מהסיפוק שבלהרוג
אתכם אחרי כל מה שעשיתם לי, אני כבר אגיע אליכם, אני מקווה
שאתם מוכנים!"

- רן אני מצטער על כל מה שקרה, אני לא ידעתי שזה יגיע למצב
כזה.
- דותן זה בסדר גמור, אם כבר אני צריך להפיל את כל מה שקרה
עלי. שיחקתי איתו בעזרת כדורי הסרק. עשיתי שטות גדולה שעשיתי
את זה.
- טוב אי אפשר לבכות על מה שעשינו, זה לא היה צריך לקרות
בהתחלה כבר. לא הייתי צריך לבגוד בך. היה לי כל כך טוב איתך
שאני לא יכול להבין למה לא הרגשתי את זה.

רן ודותן העבירו מסרים אחד לשני ולאחר מכן הרגישו יותר טוב עם
עצמם. הם הבינו ששניהם טעו במהלכן והבטיחו אחד לשני שאם הם
יצאו מחדר הזה בחיים שניהם ישקמו את היחסים ביניהם שיחזרו
להיות כמו שהיו בתחילת הקשר שלהם.

דפיקה קלה נשמעת על דלת החבר שהוא הם נמצאים.
- אתם כאן אני יודע. לא תצליחו לברוח ממני. זה לא סרט וזאת לא
טלנובלה. אלו החיים האמיתיים שלנו.
- איזה שטויות אתה מדבר!
- דותן חשבתי שאני אוהב אותך אבל כנראה שאני אוהב אותך עד
המוות, בייחוד כשאתה בתוכו.
- לך מכאן כבר!
- אני לא מתכוון ללכת לשום מקום, תפתחו לי את הדלת המחורבנת
הזאת!
אחרי כמה רגעים של דפיקות נואשות ברק החל לפרוץ את הדלת.
הדלת נפתחה. רן פתאום שם לב שהבית עולה באש.
- אתה משוגע ברק? הבית שלנו עולה עכשיו באש!
- אתה הבנאדם האחרון שמעניין אותי כאן רן. אני באמת לא מבין
למה אני לא יורה בך עכשיו כמו שאתה היית יכול לירות בי!
הבית החל להישרף והם לא יכלו לברוח יותר מפני ברק. כל הנרות
והשעווה שלהם החלו לבעור לכיוון שאר הבית כולל החדר שבו הם
היום נמצאים עכשיו. החדר היה חשוך, ברק הדליק את המנורה שברק
כדאי שיוכל לראות איך מהלכיו ממשיכים מאיפה שהוא הפסיק.
ואז החל עימות בין שלושתם.

ברק: חשבתם שתצליחו להתחמק ממני?!
דותן: אני חושב שזה מספיק ברק, מה קרה לך?
ברק: אתה באמת שואל מה קרה?! אתה יודע מה קרה!
רן: זה לא משנה אם הוא יודע מה קרה או שהוא לא יודע מה קרה.
אתה צריך להפסיק!
ברק: אל תתערב במה שלא קשור אליך!
דותן: אל תדבר ככה אל רן!
(האווירה בחדר החלה להתלהט)
רן: דותן זה בסדר, אני לא חשוב עכשיו, רק צריכים לעצור אותו.
ברק: אתה מדבר עלי? אין בשביל מה לעצור אותי, אני הרי אנקום
בסופו של דבר.
דותן: אתה לא ושנינו יודעים את זה!
ברק: מאיפה פתאום אתה כל כך מכיר אותי?! אתם בכלל לא מכירים
אותי (צחוק מרושע נשמע ממנו) אני מסוגל לכל כך הרבה דברים שאתם
לא מוכנים אליהם אפילו וזאת רק ההתחלה.
רן: אני לא מוכן להמשיך לסבול את זה, זה נהיה חסר טעם.
דותן: אנחנו הולכים!
ברק: שלא תחשבו על זה אפילו! (ברק יורה ירייה אחת לאוויר
החדר)
רן: אתה לא באמת תהרוג אותנו אז תפסיק כבר.




שתיקה גדולה נשמעה בחדר ואז האור שהיה להם שם בחדר החל לבהוק
יותר ויותר.
ברק: אני לא עומד בזה יותר, אני לא מסוגל.
האור התנפץ בחדר. חושך גדול שרר בחדר.
רן: מה קרה?
דותן: הנורה נשרפה. (בקול פוחד ורועד)
בחדר נשארה רק הדממה. השקט הפחיד. אף אחד לא ראה את השני.
טיפות קטנות החלו להיכנס לתוך הבית מהסערה שהחלה בחוץ. האוויר
נהיה קר יותר ויותר. לפתע נשמעו 3 יריות מהאקדח.
לאחר כמה דקות של דממה בקול לא ברור היה נשמע בחדר קול קטן
שאמר: "אני אוהב אותך, עד הסוף"