יום שישי בבוקר. התעוררתי מתוך חלום, אל המציאות.
רעש המון הילדים הרצים לבית הספר, סוחבים בגופם מטען גדול,
הזכיר לי שפעם הייתי ילדה, של יום שישי בבוקר, לובשת תכלת לבן
צמודה לתיק גדול ואדום, רצה רצה מהר כשערי הארוך והשחור מתבדר
ברוח, של יום שישי.
פתחתי את החלון, לנשום אויר של בוקר, צדקתי. לא סתם חלמתי חלום
רטוב... השמיים השאירו את סימנם הרטובים על המדרכה. הציפו את
כל הכבישים. סוטים.
כן, כמובן... זה הכל מזימה של העננים. מספרים שפעם, בזמן שהיה
שלום, לפני 200 שנה (ומי שזוכר לפני סתם משקר), העננים היו
חברים טובים של השמיים, והם אפילו גרו ביחד, באותו בניין.
יום אחד, השמיים היו צמאים לתה מהביל עירקי של חורף כמו שצריך,
וירדו לשכניהם העננים בקומה ראשונה. כשהם דפקו על הדלת העננים
היו מחוברים בדיוק לאוזניות, (יש המספרים שבצורה כזאת הם
הצליחו להישאר מחוברים אחד לשני אבל זה כבר סיפור אחר), כך שהם
נאלצו לדפוק ממש חזק ולשבור את הדלת, בזמן שהעננים, הקשיבו
למוסיקה והיו בטוחים שזה סימפול של המקצב, הפילו את האוזניות
מראשם בשעטת צווחה ויותר הם לא יכלו לשמוע דבר חוץ מהרעם
שהרעיד להם אפילו את פנים התוף.

"מה רציתם שמיים?" קראו משתוממים מתנודדים חסרי מנוחה.
חיוך ענק פלח את פניהם הכחולים של השמיים ועינהם ברקו בזיק לבן
חורצים בין העננים ושואלים...
''סוכר?...''
באותה שניה היה זה דלת העץ העתיקה או הברק בעינהם של השמיים
שגרמו לסדקים הקטנים שבדלת להיות ממש גדולים ולקרוע קרע בגודל
של פיסת שמיים בדלת וליפול שמיים ארצה. קחחח.. קחח.. קחח..
בום!!!!
מרגע זה ואילך ידעו העננים שחייהם הולכים להשתנות. יותר הם לא
ישבו יחדיו מחוברים תחת קורת גג אחת מקשיבים לקול המוסיקה
ולקול שבינהם... כעת הכל פרוץ, ואפילו החיבור שבינהם נפרץ.

רוח קרה נכנסה פנימה. ''סוכר?''... שאלו שוב השמיים באכזריות.
העננים מכיוון היותם שכנים טובים ומכיוון שגם ככה אין להם מה
להפסיד יותר, מצאו את עצמם בדרך למטבח. הם שלפו צנצנת זכוכית
גדולה עליה היה כתוב כנראה ''סוכר'', והגישו אותה לשמיים.
השמיים חייכו חיוך קטן ועלו חזרה מעלה.
מכאן, יש מספרים, נכתבה ההסטוריה. עד אותו אירוע קטן טרגי לא
היה מה לכתוב.
השמיים, חפנו כפית גדולה לתוך כוס הזכוכית ומיהרו לשתות את התה
פן יתקרר. פניהם הפכו לפתע שחורות והם ירקו הר של רוק רטוב ולח
כמו שלא ירקו מעולם. מה שהם לא ידעו זה שבטעות הם קיבלו מלח
במקום סוכר...
בינתיים, העננים ישבו למטה והתחילו להתפזר, בעודם בוכים
ומייללים דמעות רטובות.
גם את החוט של האוזניות הם לא מצאו יותר.

השמיים זעקו שעטו למטה, ביקשו נקמה. שום כח עליון לא התייחס
אליהם כך בעבר, וכי איך זה יתכן שהעננים מעיזים??? בדורת של
גושי צמר גפן לבן.
פללאאקקקקק!!!! זרם חשמלי פילח את האויר. מכה ניצחת של השמיים
על העננים, בדורכם על החוטים.
ברק, אפס אחת. ודירבאלאק שזה יקרה יותר!!! הרעימו השמיים.

ומאז העננים, תועים הם בין הקומות, מתנודדים לכאן ולשם. כמו
בבית רוחות פעם בשנה בתאריך ההסטורי הידוע, מגיע הברק הראשון,
ובעקבותיו, רצף של מהומות. עוד מספרים רבות על אורחים מבקרים
שניסו להגיע ולפייס בין השניים, בעיקר אורחים שהגיעו ממדבריות
שונים בעולם, אך כמו תמיד, את הנעשה אין להשיב לאחור ומדי שנה,
כמו מתוך תקליט... השריטה, חוזרת על עצמה.

אני סוגרת את החלון עכשיו. הבוקר הפציע, והיום כמו תמיד, אני
ארד שוב קומה אחת מטה.