מספר נכתב ורעשי הצלצול נשמעים באזני.
את עונה במעין קול נואש כזה, שאינו יודע איך להגיד את ה"לא"
הבא.
מספרת שאת עסוקה, שאת צריכה לעשות ככה, ואז ללכת לשם, ואז
להיות איתה, ואת גם צריכה לישון בסופו של דבר, אז באמת שהיום
אין לך זמן, אבל לא אני לא צריכה לדאוג, כי את ממש מצטערת,
ועוד יהיה זמן... את מבטיחה.
וכשאני ישנה בזמן שלי, במנוחה שאני צריכה, אצלי הטלפון
מצלצל.
והמספר מזוהה מיד.
ואני מסכימה לבוא אלייך, כי לא יהיה עוד זמן, כי אחר כך תצטרכי
ללכת.
אני יודעת. את בנאדם בסך הכל די עסוק.
ואת לא רק שלי, כן, אני צריכה להבין, צודקת.
אז אחר כך, כשאת איתי, קשה לי להתייחס אלייך כרגיל, ואת שואלת
למה אני כזאת רעה, ומה יש לי.
ואין לי מה להגיד.
את צודקת תמיד. זה לא פייר לבקש אותך לעצמי כל הזמן, את גם של
עצמך, ושל עוד מאה אלף חברים אחרים.
ובאמת שאת מקדישה לי יחסית הרבה זמן, אז לא יפה לתת לך יחס
מגעיל.
אני עושה לעצמי נקיפות מצפון - "באמת, לא יפה..." אני אומרת
לעצמי בשקט.
והנה אני שוב מחכה שתתקשרי, כי קבענו...
אבל נזכרת שהיום את צריכה להתאמן לאיזה מבחן במקצוע שלפי דעתי
הוא לא כל כך חשוב, עם איזו מישהי שפעם הייתה חברה מאוד טובה
שלי, אבל היום גם לה כבר לא אכפת.
אז זה בסדר, כי מבחן זה חשוב, ואת רוצה להצליח.
וזה לא יפה לעשות לך רגשות אשמה, כי את שכחת, ואת באמת התכוונת
שהיום ניפגש, ומעל לכל את גם מצטערת ומתנצלת...
אז מי אני שאכעס עלייך?
ובאמת שאני משתדלת להיות הכי בסדר איתך, הכי הכי שאני
יכולה...
לצחוק איתך, ולשמוח ולהתחרפן על דברים שהיו פעם.
סבלנותי פוקעת... באיטיות, אבל היא פוקעת.
הסדק בלב הולך וגדל לאט לאט, כל פעם את מוסיפה לו גדילה ממש
קטנה, אבל אחרי הכל - זו גדילה.
אני לא רוצה לב שבור.

טוב די, אני לא מבקשת ממך כלום. יש לך חיים גם אחריי וזה ממש
מכוער מה שאני עושה.
אני מוציאה אותך מהעיסוקים החשובים שלך בשביל שתפני זמן
בשבילי?
באמת...
את רוצה להצליח בלימודים, ולתת זמן איכות גם לאחרים, ואת רוצה
להתקלח, ולעזור לאמא שלך לנקות, ואז את רוצה גם להיות קצת בבית
כי כל היום התרוצצת מפה לשם, ואת חייבת לישון כי את מתה
מעייפות.
באמת, איזה מגעילה אני.
אני לא מבקשת יותר כלום ממך...
אבל גם את, אל תעירי אותי באמצע שאני עסוקה במנוחה שלי, ותקראי
לי לבוא אלייך, ואחרי דקה תגידי שעוד עשר דקות את צריכה ללכת.
אני לא כופה את עצמי על אף אחד, בטח לא עלייך.

בהצלחה לך בדברים שלך.
תהני.

אני לא אהיה כאן לתמיד.





17.9.05