אותה שנה הייתה יוצאת דופן.
באותה שנת נמר,
רעדה האדמה.
נפערה בי התהום
אינסופית היא
ואין עליה עוררין.

בגדה האחת
בערה כתומה - אמביוולנטית וסוערת
מחפשת ותזזיתית - התנועה
תהה ליטוף ותמיכה.
ובגדה האחרת
אני דועכת
וישיבת קבע מול שקיעה
נשנת ושבה - אחת אני
ואחת היא.
גדה אפלה וקרסוליי לבטח
יכוסו בשכבת העשן הנוכחת.
ועיניי תמיד יראו שחורות.

הייתה שנה חסרת מעצורים
אותה שנת נמר.
ואבי ואמי במהותי תמיד ישכנו.
ואני הם.
ועוול נעשה, ואני נמר.
והתהום עמוקה.