פעם אהבתי בחור שנשך אותי. סתם, בתור משחק. אח"כ התחלתי לדמם.
אבל זו הדרך בה אני מביע אהבה, הוא אמר. יש כאלה שמלטפים, יש
שמנשקים, יש אפילו שמחבקים - אמר הבחור שלי, אבל אני נושך. זה
לא באמת כואב לך.
אבל אני מדממת! צעקתי. בוכה, עיני סומאות מכאב. נפלתי. הבחור
שלי לא הרים אותי, הוא רק נשך ונשך. האם הכאב הופך להרגל? האם
העלבון המדמם נקרש לאדישות? מיבבת כמו חתול מרוט על הריצפה
התרוצצו בי כל השאלות, עד שליבי נלפת בכאב משתק, חד, רצחני.
הוא נשך לי את הלב. איזו קלישאה. הלב שלי, רק עיסה מדממת בפיו.
הנה הבחור שחשק בי, ערג לי, לא וויתר, לא נכנע לליבי הערל,
המסרב להתאהב. גוססת. פתיה, כסילה, פצועה ונדהמת הבנתי שהכלבלב
המאוהב שלי חולה כלבת.