יש חדש תחת השמש.
בענן נקוותה דמעה עת פרט קופידון על מיתרי הקשת.

השמש נדרכה והקרינה מחומה על הירח
והוא היה זורח, פורח.
היתה חמה עליו, הוא נכנס ויצא אצלה כל שני וחמישי לפחות.
הקשר בינו לבינה נבנה לבנה אחר לבנה, מן המסד עד הטפחות.

טעם הירח את ריח השמש,
למד בפניה כל נמש ונמש -
היתה לו לקרן אור, לבו בער כהר גועש,
קלעה היא לגומות החן שלו כדורי אש.

אהב הירח את מגע השמש המלטף
ואת הזהב הסמיך אשר משפתותיה נוטף.
בלב השמיים כתב באותיות קידוש לבנה: "מבקש אני את ידך,
שמש, יש חפץ בלבי עד סוף הדורות להיות לידך".

ראה עם השמש אופק משותף והיה סמוך ובטוח
שהם זוג משמיים ויהיו נישאים ברוח.
בעודו מתמלא יצאה חמה מנרתיקה ונשפך אור,
השמש צימחה קרניים - הלבנה נצרבה ונפער בה חור.

עם הבקיעה
חלה שקיעה.
קרני השמש את הירח דקרו,
פניו הלכו וקדרו.

הירח, אשר חייו נסובו סביב השמש, חש קור כאשר נסוגה אחור.
פשט מעליו הירח את בגדו הצחור ונעטף שחור.
ימי סגריר הפכו ימיו,
ענן כבד השחיר שמיו.

סירב לראות בקשת גוונים,
חלל אפל התפשט לו בפנים.
מצלו שלו הירח
החל בורח.

הלך והתמעט ולבו, חצי סהר, הוצר,
במגל נפשו קצר.  
בדמדומים תר אחר המקורות
לליקוי המאורות.

יום אחד הכל התבהר.