אמא שלה תמיד רצתה להרוג לה את הגיטרה. אני מניח שאפשר להאשים
בזה את פראנק זאפה, שהיה צועק מבעד לרמקולים שהגיטרה שלו רוצה
להרוג את אמא שלה. אני כבר לא זוכר מי אמר את זה, אבל ברגע
שאתה מפחד ממשהו, אתה מתחיל לשנוא אותו, ומכאן זה רק תהליך
פסיכומטרי פשוט, שאמא שלה רצתה להרוג לה את הגיטרה. מזלה, שאמא
שלה הייתה מאולפת היטב ולא נבחה הרבה. בכל מקרה, בשלב הזה, היא
בעצמה רצתה להרוג את הגיטרה שלה. לעזאזל, זה לא נוח לישון על
אקוסטית. היא בטח תצטרך לעבור ניתוח גדול בגב לתיקון נזקי
השינה על הגיטרה, ומכיוון שאין לה גרוש היא תיקח מגפון ותצווח
ברחובות בני ברק - "יהודים יקרים! בואו לתרום לאישה מסכנה!".
זה עדיין מפתיע אותה לפעמים כמה המחשבה שלה מבולבלת ומנותקת על
סף ריפיון אסוציאטיבי, וזה אפילו בלי הסמים. עקרונית היא
בגמילה, אבל זה לא כ"כ הולך לה. עמוד שידרה זה לא בדיוק האיבר
החזק אצלה, במיוחד לא אחרי שהיא נרדמה על הגיטרה שלה. מעניין
כמה משקל היא יכולה לסחוב על הגב, בלי שהחוליות שלה יכנסו אחת
לתוך השניה כמו אנטנה מתקפלת של אוטו יד שלישית בלי מזגן ומצבר
ליתיום. דבר אחד היא זכרה משיעורי כימיה, וזה את הכוס של המורה
הבוכרית. אה כן, שהתא האלקטרוכימי הכי טוב עשוי מליתיום. הייתה
לה הרגשה באותו שיעור, שהידע הזה יבוא לשימוש מתישהו. היא פשוט
ידעה שזה יעזור לה בעתיד. ובנתיים עברו שבע שנים, וזה עדיין לא
עזר לה בכלום. נו טוב, אולי יום אחד היא תצנח למכרה ליתיום
מלווה ב"החטא ועונשו", והיא תהיה חייבת תאורה כדי לקרוא. תוך
שניה ושליש היא הייתה מאלתרת סוללה מתא אלקטרוכימי. אבל מאיפה
היא תשיג נורה? היא צריכה לחשוב על זה.
ובחזרה לדירתה החביבה בדימונה, שם עדיין כאב לה הגב מהגיטרה,
וגם הראש מאירועי אתמול.
מה באמת קרה אתמול? היא הפנתה את הראש לצד השני של המיטה ומצאה
שם בחור.
"יופי, פשוט יופי" היא רטנה לעצמה. היום הזה בקושי התחיל והוא
כבר מחורבן להפליא. היא עברה משכיבה לישיבה והמתינה שמחזור הדם
שלה יתייצב. היא שיפשפה את עיניה ופיהקה בקולי קולות. הבחור
שלצידה מילמל משהו על זה שהיא צריכה להיות בשקט כשהוא ישן
והתהפך לצד שני.
מבחינתה הוא יכול למות, הסיבה היחידה שהוא שם היא שתמיד לפני
מחזור היא חרמנית כמו אסיר עולם מהגולאג. היא עדיין טיפה
חרמנית. היא הכניסה לפה שלה את הדבר היחידי שהיה יכול להרגיע
אותה עכשיו. הבחור הסתכל עליה, פלט אנחה ואמר "חן, את פשוט
חסרת תקנה" וחייך לעצמו.
כעבור שעה, היא יצאה מביתה והחלה לצעוד ברחוב. השמש כבר הייתה
במקום טוב באמצע השמיים, והאירה את פניהם של העוברים ושבים
בהילה מוזרה, סגלגלה מעט. זה בטח בגלל החור באוזון או משהו.
היא זימזמה מוניקה סקס. פצעים ונשיקות. היא כבר ראתה באופק את
תחנת האוטובוס וכמה מטרים ממנו, האוטובוס שהיא צריכה מתקרב.
מעניין למה האוטובוס וורוד. כך או כך, היא פתחה בריצה, אם
להנעת הרגליים הזו אפשר לקרוא ריצה. היא צימצמה את המרחק בינה
לבין התחנה, אבל כך גם האוטובוס. הנה, הוא כבר עוצר בתחנה,
והיא עדיין במרחק רב. מעליה עבר דרקון ענק. לעזאזל, איפה היא
נמצאת? ברד בול פלוג טאג? הנהג פתח את דלתות האוטובוס, וירד
לעזור לזקנה אחת לעלות עם העגלה שלה. מעולה, זה ייתן לה קצת
זמן. אם היא תספיק לאוטובוס הזה היא תנשק את הזקנה במקום שבו
אף אחד לא נישק אותה לאחרונה, בטח שלא אחד הנכדים שלה.
מתנשפת, מתנשפת, בקושי נושמת. סיגריות ארורות. ממשיכה לרוץ,
הנה כמעט שם. הזקנה עולה לאט לאט. טוב מאוד זקנה, תמשיכי ככה.
עוד קצת, הנה... וזהו. היא הספיקה. היא נאחזה במעקה וניסתה
להסדיר את נשימתה בלי להישמע כמו קומפרסור תעשייתי. הנוסעים
בשורות הראשונות הביטו בה בחמלה. בחורה צעירה, יפה. רואים שעבר
עליה הרבה. לא מבית עשיר אבל גם לא ממצוקה. מקום סביר באמצע.
בחורה שלא הולך כל כך עם גברים. בחורה שלא הולך כל כך
בלימודים, בחיים.
ואת כל זה הם הבינו בזמן שהיא השתעלה באריכות וירקה מוחטה
ירקרקה לתוך פח האשפה. היא הוציאה מארנקה מטבע וזרקה אותו
לנהג.
היא הישירה מבט לירכתי האוטובוס. היה מקום פנוי ליד בחור היפי
עם חולצה שכתוב עליה משהו. מה כתוב על החולצה? היא צריכה
להתקרב עוד, היא לא רואה מרחוק. הו, הנה, זה מתבהר. חירבון,
היא עדיין מתנשפת כמו קורבן אונס. אוף, היא לא מצליחה לראות.
הו, הנה, זהו. "זוג חברים שלי הזדיינו בתוך בית המקדש השלישי,
וכל מה שקיבלתי היה את הילד שלהם עם החולצה הזו".
אכן, מקורי. היא התיישבה על ידו, ואמרה משהו על מקוריות
החולצה. הוא אמר משהו על חינניות הריצה שלה. היא אמרה
שהסיגריות יהרגו אותה יום אחד, הוא הסכים. היא רכנה מעט אליו,
ולעיניהם הבוחנות של חלק מהנוסעים, הכניסה לפיה את הדבר היחידי
ששימח אותה כרגע. הבחור ההמום הבין ורכן מעל גבה להסתיר את
מעשיה, כשחיוך גדול נפרש לאיטו על פניו.
היא זימזמה סקס פיסטולס, עד כמה שאפשר לזמזם שירי פאנק. היא
כבר הספיקה לרדת מהאוטובוס וללכת את המרחק הקצר עד לכנסייה.
במסגרת תוכנית החזרה למוטב שכפה עליה בית המשפט, היא חייבת
ללכת לכנסייה בכל יום ראשון. אלה שם למעלה, בחלונות הגבוהים,
סטלנים לגמרי. הכנסייה היחידה באזור הייתה כנסיית הכושים
העבריים הנוצריים מדימונה.
Oh yeah, hit'em with a lil' ghetto gospel. אין דבר שהיה יותר
שנוא עליה מזה. חבורה של כושים מתרוממים ששרים על דברים שהיא
לא האמינה בהם ועושים כל מיני כאלה כאילו של נוצרים.
זה אחד מאותם רגעים שהיא הייתה רוצה להחזיר את הגלגל לאחור.
ללטף את מוקה, הפינצ'רית שלה. להתקשר לאח שלה ולדסקס איתו על
מה שקורה בבר החדש שלו בנמל תל אביב. להיפגש עם אחותה לכוס קפה
(רק לא בקופי בין) ולצחוק איתה שעות. להחזיר את התמימות ההיא.
את כל מה שהיה לה.
היא לקחה נשימה עמוקה ונכנסה פנימה. נאום הכומר עמד להתחיל.
היא התיישבה רחוק ככל האפשר, ליד משפחה שחורה שגם נראו כאילו
הם לא נמצאים שם על דעת עצמם.
"אמא אמא, מתי תהיה מלחמת עולם שלישית?" שאל אחד הילדים
מהמשפחה את אמא שלו, שנראתה די מבואסת מהשאלה.
"אף פעם חמודי, אף פעם" ענתה והפנתה את ראשה לחן שנעצה בה מבט
חודרני. טוב, בעצם לא בה, אלא בטרול שעמד מאחוריה. הכומר כיחכח
בגרונו לאותת שברצונו להתחיל. האולם השתתק כשכל אחד היסה את
חברו.
"נוצרים שלי! נוצרים טובים ורחומים! היום דברים קשים בפי. Some
real heavy duty, משהו רציני. אני רוצה לספר לכם על מה שקרה לי
השבוע! משהו מדהים, משהו אלוהי! Praise the lord!'' פרץ הכומר
בסערה.
"אייימן! You go dog!" נשמע מקהל.
חן לא יכלה שלא לשים לב לזיקפה האדירה של הכומר. נרקיסיסט
ארור.
''While I was walking in the רחוב, הבזק מחשבה חדר לי לראש.
ההבזק הזה שאל, ואני מצטט - ''מה אני עושה פה? מה משמעות החיים
שלי?''.
אמרתי לו - ''אתה הבזק, Dude! אתה הבזק בתוך המוח הנוצרי שלי!
אתה מעלה שאלות, זה מה שאתה עושה! אתה Make me think! המשמעות
שלך מוחלטת ומוגדרת! ישו אוהב אותך בכל ליבו! Jesus אוהב אותך,
ואוהב אותי! ישו אוהב את כולנו! את החוטאים ואת הצדיקים, כי
ישו רחום וחנון!". איזה יכולת רטורית יש לכומר הזה.
"כן כומר, give it to me כומר! you are on fire!" זעקו זקנות
שמנות ושחורות מהקהל.
"ואתם יודעים מה ההבזק הזה אמר לי?" המשיך הכומר. "אתם יודעים
מה it told לי? הוא פקח את עיניו הקטנות וחסרות האונים, ואמר
לי "תודה לך אח צדיק! הארת את עיניי! גיליתי את האני הפנימי
שלי! הו תודה לך!". אמרתי לו, "אל תודה לי, תודה ל Sweet
Jesus, הוא מאיר את עיני כולנו בחשכה!".
ואז הוא נעלם לעבוד את ישו המ-ה-מם!".
המקהלה העלתה את הטונים. חן זימזמה גאנז אנ' רוזס. אקסל רוז
כזה תותח.
הכומר אהב לדבר. כמו פליט הרייך השלישי שדוקטור מנגלה או איך
שלא קוראים לו, ערך בו ניסויים בלשון, הוא היה להוט לדבר,
שישמעו אותו. והוא המשיך.
"ואז הבנתי, brothers and sisters, נוצרים אדוקים שכמותכם,
הבנתי לפתע, שההבזק הזה, היה מסר מאלוהים בעצמו!"
"oh yeah כומר, burn this place down, כומר!" זעקו
הביג-מאמא'ס מהקהל.
"אתם מבינים, אלוהים בוחן קרביים וכליות! הוא יודע מה אנחנו
חושבים ומה אנחנו רוצים! Oh yeah, אלוהים הזה הוא חתיכת כלי
חכם! אתם חושבים שכשאתם מפנטזים על אישתו של השכן אף אחד לא
יודע, נכון? אתם טועים נוצרים שלי! אתם טועים! אלוהים יודע! הו
כן, אלוהים יודע הכל! הוא בכל! אי אפשר להתחמק ממנו!"
"לא הוא לא!", אמר קול מהקהל.
הקהל עצר את נשימתו.
"סליחה...?" אמר הכומר ששטף דיבורו הפראי נבלם בברוטליות.
"אה מצטער, דיברתי בסלולרי" אמר הקול מהקהל.
הקהל המשיך לנשום.
"נוצרים, מה אני מנסה להגיד לכם? מה אני עם מוחי הנוצרי הקטן
מנסה להגיד לכם? אני אומר לכם, שלכולנו יש משמעות ומטרה כאן!
אנחנו פה מסיבה שנקבעה הרבה לפני שנולדנו בכלל! כי אלוהים רחום
וחנון ואף אחד לא מבין את תוכניתו האלוהית! הללו את אלוהים, כי
רק הוא יושיע אותכם מהגיהנום! אנחנו כולנו אימפוטנטים, ואלוהים
הוא הממזר עם הויאגרה! הוא יציל אותנו מן האבדון..." שטף
דיבורו של הכומר נקטע שוב על ידי קול קוסמי שהידהד באולם.
"ל א, א ה ב ת י, א ת , ה ה ש ו ו א ה" אמר הקול.
"סליחה...?" שאל הכומר הזועף שחשב שמדובר בעוד הפרעה מינורית
וסלולרית.
"א מ ר ת י, ש ל א, א ה ב ת י, א ת, ה ה ש ו ו א ה" חזר הקול
על דבריו.
"ומי אתה בדיוק? חשוף את עצמך! עמוד כאן מול כולנו ותדבר!" צעק
הכומר לקהל בעיניים בוחנות לראות מי יקום.
לפתע נפתחו דלתות האולם בסערה. ראשי כולם נסובו לאחור כדי
לראות מי שם, אבל אור חזק ובוהק סינוור את עיניהם.
"א נ י, א ל ו ה י ם" אמר הקול מבעד לאור.
כל הקהל זעק באימה. נשים בכו, ילדים צרחו, גברים כרעו ברך
לקראת הגאולה.
לאט לאט, צללית נוצרה באור. דמות אדם נחשפה. האור דעך, ובמקום
שבו עמדה הצללית, עמדה דנה אינטרנשיונל.
"שלום לכולם! דיווה קליאופטרה!" צייצה עם קולה הדוחה.
"טוב, זה לא בדיוק עונה על השאלה האם אלוהים הוא גבר או אישה"
רטנה לעצמה חן, שמצאה את כל האירועים משעממים למדי.
הכומר בפליאה שאל - "את... אתה... את... אלוהים?".
בלי היסוס, אלוהים ירה/תה "כן! ברור! הידד, דיווה נריווה!".
"אבל זה עונה על השאלה איך הדבר הזה זכה באירוויזיון..." חן
המשיכה לרטון.
הכומר היה המום. בשוק. בהלם. הוא לא יכול היה לקבל את זה.
"אני לא יכול לקבל את זה. תמותי חוטאת! או... חוטא... או מה
שלא תהיי! תמותי!" צרח הכומר בעודו רץ ריצת אמוק מטורפת לעבר
מה שטוען להיות אלוהים, חמוש במיקרופון.
השניים החלו להתקוטט, בעוד הקהל לא ידע מה לעשות עם עצמו.
בסופו של דבר, כמו כל חבורה של כושים שנמצאים במקום אחד, הם
שרו גוספל, שיחקו כדורסל, דפקו ראפ והזרימו פשע לרחובות.
הקרב נמשך בין הכומר לבין אלוהים שטוען להיות דנה אינטרנשיונל
או ההפך.
חן הבחינה שגם הילד מהמשפחה שישבה לידה, מצא את האירועים לא
מעניינים. היא נשאה אותו בידיה, והניחה אותו על ברכיה. המון
גברים היו מוכנים להיות במקומו של הילד הזה עכשיו.
היא רכנה אליו, ובעוד מבטו המופתע של הילד נעוץ בה, היא הכניסה
לפה את הדבר היחידי שהיה יכול לשמח אותה עכשיו.
זו כבר הפעם השלישית שלה היום, והשמש עוד באמצע השמיים.
"אלוהים, כמה טוב שיש LSD בעולם" אמרה לעצמה ונתנה לחומר
להתחיל להשפיע שוב.
"כן, אני יודע. עדיין לא ניסיתי את זה בעצמי. אלוהות וזה, את
יודעת, מגבלות" אמר הילד. |