על הבוקר, איך שאני פותח את העיניים, אישתי מזכירה לי שהולכים
לקניון.
"יש מבצע!" היא מכריזה.
"מבצע של מה?" אני שואל בפיהוק.
"מה זה משנה?" היא שואלת, "מבצע! נדמה לי של כלי-בית"
 "טוב!" אני עונה בלי חשק, "מה צריך לעשות?" (אני, בלי הוראות
הפעלה, לא יכול לזוז)
"מהז'תומרת?" היא שואלת בהפתעה, "זו פעם ראשונה שאתה הולך איתי
לקניון? אה?"
עכשיו התחיל מרוץ עם הזמן: אני מתרחץ. מתגלח. אוכל פרוסה. שותה
קפה. מתלבש. מסתרק. מעביר וויש בנעליים. ואז מתייצב לביקורת
אצל אישתי.
אישתי, שעסוקה בכלל בהוצאת שחורים משורש האף, אומרת: "לך תקרא
את העיתון! אני עכשיו עסוקה!"
אחרי איזה חצי שעה, אני חוזר ומתייצב אצלה. מבעד לרעש של הפאן,
שמנפח לה את השיער, אני שומע אותה צועקת: "תגיד! אתה ממהר
לאיזה מקום?"
עוברת עוד איזה חצי שעה. אני כבר על טורים גבוהים. אני חוזר
אליה, ככה, על קצות האצבעות. מסביב האוויר מלא עננים של ספריי
מחניק.
"תגיד! אתה, בוער לך משהו?!"
אני נוטש והולך להתפרקד, כמו שאומרים, מול הטלוויזיה. מזפזפ
בין תצוגות אופנה של דוגמניות אנורקטיות, לבין סרט טבע על
דובים בקוטב. העפעפיים שלי מתחילים ליפול.
"תגיד! לא דיברנו על הקניון?!" נוזפת בי אישתי.
יצאנו סופסוף.
המעלית כמובן תפוסה.
כנראה ששוב מישהו עובר דירה. אין מה לעשות. אנחנו יורדים
ברגל.
בחניון של הקניון כמובן אין מקום פנוי, שהרי יש מבצע.
"אם כל כך הרבה אנשים נמצאים פה, אז מי בכלל עובד במדינה?"
שואלת אישתי.
"אולי התאילנדים", אני מציע תשובה.
ירדנו לחניון שתיים.
אותו הדבר.
ירדנו לחניון שלוש. כלום. נאדה. אין מקום חנייה פנוי.
מה עושים?
הורדתי את אישתי ואמרתי לה שכאשר אני מוצא חנייה, במהרה
בימינו, אני מצטרף אליה.
אני יושב באוטו. מחכה ומחכה. בסוף יוצאת גברת עם עגלה של סופר,
עמוסה בטיטולים עד התקרה ועוד כל מיני, וגם תינוק עם מוצץ בפה.
היא עוצרת, מורידה חבילת טיטולים, מניחה על החבילה את התינוק,
שיושב שם בנחת ונהנה כנראה מהאוויר המפוייח בחניון. את כל שאר
הפריטים היא מעבירה מהעגלה לבגאז', ואחר כך נכנסת ומתניעה את
האוטו.
"הלו! הלו!" אני צועק.
היא יוצאת מהאוטו ואומרת: "מה קרה לך? מהת'ה צועק? אה?"
גברת, לא שכחת משהו?!""
"נראה לך שאני אשכח ת'חבילה של הטיטולים?"
אני מתקפל במושב ומעלה את החלון.
בסוף היא מפנה את המקום ואני מכניס לרוורס, אבל עד שאני מתחיל
- פתאום, כמו טיל, מגיעה סוזוקי קטנה ומשתחלת פנימה.
"הלו! מה זה?" אני צועק.
מתוך האוטו יוצאת בובולינה עם הרבה בשר ומעט בד. מעיפה בי מבט
שיכול לגרום לכוויה, מרימה את האף כאילו אני אוויר, וצועדת אל
המעלית.
מה עושים? הרי אישתי תהרוג אותי. מחוסר ברירה, באמת, אני חונה
במקום של הנכים, ורץ במדרגות למעלה.
אני שואל את השומר איפה המבצע. הוא עונה שיש כל מיני.
"של הכלי בית" אני אומר לו.
"אה! זה ברחבה".
אני מגיע אל הרחבה ואני יודע שאישתי תשחט אותי.
ברחבה, המון דוכנים. המון אנשים, סליחה! המון נשים. וכמובן,
בלגאן אימים. מעל כל אלה מרחף קול ברמקול: "עשרים אחוז! חמישים
אחוז! מאה אחוז! הנחה. רק היום!"
התחלתי לחפש את אישתי. תגידו: מה הבעיה? צלצל בסלולרי וזהו.
אבל, בתוך הרעש הזה, לא תשמע אפילו צפירה של אמבולנס.
הסתובבתי פה. הסתובבתי שם. דרכו לי על הרגל. דרכתי על תינוק
שזחל בין הרגליים. כלב שהלך לאיבוד משך לי במכנסיים. על הרצפה
זחלה אישה שנפל לה התיק והתפזרו לה כל הכלי איפור. חבורה של
בחורות ערביות עם שביסים ססגוניים כמעט דרסה אותי כשניסיתי
לעזור לגברת לאסוף את מה שנפל. עלה לי רעיון לחפש דוכן של
ספלים, (אני לא רוצה לדבר על חולשות של אנשים, אבל לאשתי יש
טבע כזה, שהיא אוספת ספלונים של אספרסו). מצאתי אחד כזה, אבל
בלי אשתי.
תוך כדי, אני מגלה דוכן של כלי עבודה. למה? כי גם לי יש חולשות
וחוץ מזה, גם למדתי בחיים כמה דברים על הטבע האנושי. למשל: בן
אדם, אם הוא גבר, הוא לא יכול להימנע מלהסתכל בחלון ראווה של
חנות ספורט, חנות כלי-עבודה וחנות של דברים שיש להם שטקר.
ואם הבן-אדם הוא אישה, למשל, אז היא לא יכולה לעבור על יד ראי,
בלי להסתכל. היא גם לא יכולה לדלג על חנות נעליים, וקוסמטיקה.
ואם היא שומעת את המילים: כריסטיאן-דיור או ארמני, או שאנל,
היא מיד נדלקת.
פעם כמעט אחרנו את הטיסה חזרה למולדת, כי איזה זוג מכנסי
ג'ינס, בדיוטי-פרי של אמסטרדם (מה שנקרא בשפה שלהם סחיפהול),
כישף את אישתי ולא ניתן היה לנתק אותה משם.
בקיצור, אני משוטט פה ושם ולא רואה שום דבר שיש לו שטקר או
נגיעה לספורט או כלי עבודה. הדבר היחיד שהיה שווה התייחסות, זה
השעון-ביצים (באמת, כך היה כתוב עליו בעברית, כי הוא המצאה
ישראלית). אתם לא יודעים מה זה? אז ככה. זה שעון כזה, שאתה
מותח אותו בשביל לבשל ביצה רכה או קשה. והוא מתקתק ומתקתק עד
שבסוף, כשהביצה מוכנה, הוא משמיע כזה צליל עליז ואומר בעברית:
"הביצה שלך מוכנה!"
לקחתי אחד כזה ביד. ממש יפה. מתחתי אותו וכיוונתי את הצלצול
לעוד עשר דקות. ובדיוק אז הייתה הפסקת חשמל רגעית ונהיה שקט.
ואז, פתאום אפשר היה לשמוע טיק-טק טיק-טק.
ואישה אחת צעקה: "פצצה!"
ואישה אחרת צעקה: "מחבל!"
וכמו רוחות צבעוניות ריחפו החוצה הערביות הצעירות. והשומר
בכניסה פרץ פנימה עם אקדח ביד. וכולם זרמו החוצה ומעכו אחד את
השני. והרמקול התעורר וחילק הוראות בקול מונוטוני: "נא לצאת
באופן מסודר!".
בתוך מהומה, הצעקות, הבכי והקהל הדוהר החוצה, נמחצתי אל
הכספומט. תינוק קטן נלחץ אלי וצרח: "אימא! אימא!"
ואחרי דקות ספורות נותרה הרחבה ריקה מאדם. רק אני, ליד הכספומט
והשומר עם האקדח השלוף. ובתווך, כלי מטבח מפוזרים. דוכנים
הפוכים וכמה שקיות ניילון עם קניות. וכמובן האישה שעדיין אוספת
את כלי האיפור. ומלמעלה, ירד במדרגות הנעות, איש קטן, שאם אני
לא טועה, הוא מנהל הקניון. והוא נעמד במרכז הרחבה, ליד האישה
עם כלי האיפור. הוא שם את ידיו על המותניים והסתכל סביבו כמו
גנרל שסוקר את שדה הקרב.
ואז, בתוך השקט המקפיא נשמע צלצלו עז ואחריו: "הביצה שלך
מוכנה!"