האוטובוס הגיע. הנהג כבר מכיר אותי ומחייך. אני מחייך אליו
בחזרה. אני לא זוכר איך קוראים לו אבל זה בסדר, אני לא זוכר
הרבה דברים וכולם כבר רגילים ויודעים. כשהייתי בן חמש או ארבע
אמא לקחה אותי לרופא שאמר לנו שאני אף פעם לא אזכור דברים כל
כך טוב ושהרמה השכלית שלי היא לא כמו של שאר הילדים. אני לא
ממש הבנתי מה זה רמה שכלית או למה יש לי דבר כזה אבל אני חושב
שזה נחמד שיש לי אחר משל שאר הילדים, וגם אמא אומרת שזה עושה
אותי יותר מיוחד.
אני עולה לאוטובוס. אמא המצחיקה הזאת נורא פחדה בהתחלה לתת לי
לסוע לבד לבית ספר אבל בבית ספר אמרו שהם ידאגו לי מהרגע שאני
יורד ושזה בית ספר מיוחד לילדים עם רמה שכלית אחרת משל כל
הילדים ואני חשבתי שזה ממש נחמד שהם מבינים שאני מיוחד ועושים
בית ספר במיוחד בשבילי אבל אז גיליתי שיש שם עוד ילדים שהרמה
השכלית שלהם היא בדיוק כמו שלי ואז חשבתי שזה אומר שאני קצת
פחות מיוחד אבל לא היה אכפת לי כי מצאתי שם המון חברים חדשים.
עכשיו צריך לתת לנהג את הכסף. אמא נתנה לי בדיוק כי לפעמים אני
קצת מסתבך עם הספירה ולפעמים גם כל המטבעות נופלים לי מהיד ואז
אמא נאנחת ועוזרת לי לאסוף את הכול מהרצפה ואז צריך לספור
מחדש. הפעם יש לי בדיוק ואני לא מפיל על הרצפה. הנהג סופר את
הכסף ואז מחייך ושואל מה שלומי היום. אני מחייך בחזרה ואומר לו
שקצת כאבה לי הבטן בבוקר אבל עכשיו אני מרגיש הרבה יותר טוב
והוא נראה שמח שיותר טוב לי.
עכשיו צריך למצוא מקום פנוי. האנשים פה מסתכלים עליי קצת מוזר
אבל אני ממש רגיל לזה. יכול להיות שכשהם רואים מישהו כל כך
מיוחד זה קצת מפתיע אותם ונראה להם מוזר. אני מחייך אליהם וגם
אשה אחת מחייכת אליי בחזרה אבל כל השאר פשוט עושים כאילו הם לא
רואים ומסתכלים דרך החלון. אני גם מנסה לראות על מה הם מסתכלים
אבל בחוץ יש סתם רחוב אז אני ממשיך לחפש מקום.
כל האוטובוס מלא בכיסאות האדומים עם הפלסטיק שנדבק לך לרגליים
כשאתה עם מכנסיים קצרים ואני שמח שעכשיו חורף ואני עם מכנסיים
ארוכים וככה יהיה לי יותר נוח אבל עדיין אני צריך למצוא מקום
אז אני הולך לאורך האוטובוס. הנהג מתחיל לסוע ואני כמעט נופל
אבל תופס ברגע האחרון באחד הכיסאות. האיש שבכיסא מסתכל בי במבט
כועס אז אני מבקש סליחה וממשיך. אמא אמרה לי שמאוד חשוב להיות
מנומס לאנשים ותמיד להגיד תודה וסליחה ובבקשה ולשאול מה
שלומך.
אני עכשיו כבר ממש לקראת סוף האוטובוס ויש פה באמת מקום פנוי
בכיסאות של הארבע ששניים הפוכים. יש מישהו שנראה קצת מצחיק
שיושב שם לבד ואני חושב שאם הוא נראה מיוחד ואני נראה מיוחד אז
אולי אנחנו צריכים לשבת ביחד אז אני מתיישב מולו.
"שלום, מה שלומך?" אני אומר לו כמו שאמא לימדה אותי, אבל הוא
לא עונה. אולי זה כי הוא לא יודע שגם אני מיוחד, או שאולי הוא
אחד מהאנשים האלה שאמא סיפרה לי עליהם פעם, שלא יכולים לדבר.
קוראים להם אילמים וגם הם מיוחדים כמוני אבל בצורה אחרת.
"אתה אילם?" אני שואל אותו, "כי אמא אמרה לי שאנשים אילמים הם
אנשים מאוד מיוחדים ולפעמים הם אנשים מאוד חכמים שסתם לא
יכולים לדבר, אז זה ממש בסדר כי אומרים לי שאני תמיד מדבר יותר
מדי ואולי אני צריך ללמוד מאילמים להיות בשקט."
הוא לא עונה ורק ממשיך להסתכל מהחלון. הוא נראה לי ממש מצחיק
עם המעיל השחור הארוך שלו, למרות שאמא אומרת לי שחשוב ללכת עם
מעיל בחורף וגם סבתא אומרת לי את זה כל הזמן אז אני שמח שהוא
התלבש עם מעיל כדי שלא יהיה לו קר ושלא יהיה חולה. הוא גם קצת
מזיע אני חושב. יכול להיות שהוא התלבש קצת יותר מדי.
בינתיים נכנסים עוד אנשים לאוטובוס אז אני עובר להתיישב לידו
כדי שיהיה להם יותר מקום לשבת.
"לאן אתה נוסע?" אני שואל אותו. אופס, בכלל שכחתי שהוא אילם.
"אני נוסע לבית ספר", אני אומר לו, "שמה כבר המורה מחכה לי
והיום יש שיעור בתורה, שזה שיעור שאני נורא אוהב כי יש שם המון
סיפורים נחמדים."
"אתה אוהב סיפורים."
עכשיו הוא כבר מסתכל אליי בעיניים חומות ועצובות. והוא ממש
מזיע. יכול להיות שהוא מתרגש כי אבא אמר לי פעם וגם הסביר לי
למה שאנשים מזיעים כשהם מתרגשים אבל אני לא זוכר את ההסבר.
בינתיים האוטובוס כבר ממש מתמלא והרבה אנשים עומדים במעבר וקצת
חבל לי שאין מקום לכולם ואני מחפש זקן כדי לפנות לו את הכיסא
כי המורה אמרה שלפני שיבה תקום אבל אני רואה רק אנשים צעירים
אז אני נשאר לשבת.
"אתה מתרגש?"
"די, ילד", הוא פתאום אומר לי. איזה יופי שהוא מדבר, כבר חשבתי
שהוא לא יכול, אבל הדיבור שלו נשמע ממש ממש מצחיק, כאילו הוא
מדבר עמוק מהגרון.
"איזה יופי, כבר חשבתי שאתה לא יודע לדבר", אני אומר לו.
הוא מסתכל אל האוטובוס לשניה ואז הוא מסתכל שוב אליי.
"ילד, תרד מאוטובוס", הוא אומר לי בשקט בקול המוזר הזה שלו.
"איזה מצחיק אתה, זה בכלל לא הבית ספר פה ואם אני ארד אני אלך
לאיבוד ופעם אחרונה שהלכתי לאיבוד אמא מאוד דאגה."
"ילד, אני אומר לך - תרד", הוא אומר ומסתכל שוב אל האוטובוס.
"אבל אני לא יכול", אני אומר לו.
האוטובוס עוצר ועוד אנשים נכנסים וכמה גם יוצאים מהדלת האחורית
והוא מסתכל עליי, נאנח וקם. אני רואה שהוא מחזיק משהו ביד
וחושב שאולי הוא רוצה לתת לי מתנה אבל הוא רק הולך לדלת ויוצא
החוצה אפילו בלי להגיד שלום. קצת חבל לי כי אולי אמא שלו לא
אמרה לו להיות מנומס ולהגיד שלום אבל אמא שלי אומרת שיש גם
אנשים כאלה ולא צריך לכעוס עליהם כי כולם בעולם מיוחדים,
כולם.