הם אוהבים אותן שמחות. תמיד שמחות. בעלות חיוך תמידי הניתן
לוויסות לפי הצורך. ועם גומות, עדיף עם גומות. כך אפשר לראות
את שמחת החיים המתמרחת משפתותיהן הורודות, היישר אל הפנים. הם
אוהבים לראות אותן צוחקות (בעיקר מן הבדיחות שלהם), ומחייכות
את אותו חיוך קפוא, הנועד בכדי למלא את רצונם, בלית ברירה. הם
אוהבים אותן רכות, עדינות, שבריריות, כמו הוצאו מאוסף נדיר של
בובות חרסינה. בובות בעלות אותו חיוך קפוא.
הם לא אוהבים לראות אותן מתלוננות, פסימיות. מספרות שהיה קשה,
ולא הכל חלף על פניהן הציוריות כלא היה. הם סולדים מהן כאשר
מגלים שדעתן ודעתם הפכה לשונה במקצת, או שיש להן כל סוג של
"פגם", הגורם לחיוך להנמס, לקסם להתפוגג. הם לא אוהבים שרע
להן, וחומקים ברגע שמגלים על לחייהן דמעה. הם לא אוהבים אותן
כבדות. הם לא אוהבים כריזמה. הם לא אוהבים כשהן מתעסקות
בעניינים שוליים כמו פילוסופיה, ומעדיפים את משקל הנוצה. הם לא
אוהבים אותן כואבות, עצובות, שקועות, מתמרדות, חושבות...
הם לא אוהבים שהן מרגישות.