בזמן האחרון אני חושבת די הרבה מחשבות מוזרות, כמו מה תהיה
המחשבה האחרונה שלי. אני בסך הכול די צעירה, וקשה לי לחשוב על
עצמי כגוססת מאיזו מחלה חשוכת מרפא, אז תמיד אני תוהה מה הייתה
המחשבה האחרונה שלי, אם נניח, הייתי נדרסת בפתאומיות באמצע
הרחוב.
מבחינה סטטיסטית, אם מסתכלים על כל מה שאני חושבת, סביר להניח
שהמחשבה האחרונה שלי במקרה כזה תהיה "יו, איך בא לי למות." שזה
די מצחיק כשחושבים על זה.
הקטע העוד יותר מצחיק הוא שאני לא בחורה דיכאונית. אף אחד
מהאנשים שאני מכירה לא היה מגדיר אותי כדיכאונית, או אפילו עם
נטייה לדיכאוניות. מישהו שיצאתי איתו תקופה ואפילו הייתי בטוחה
שהייתי קצת רעה כלפיו אמר לי לפני כמה ימים שאני הבן אדם הכי
נחמד ושמח שהוא מכיר. גרם לי לתהות עם מי הוא מסתובב, אבל בכל
זאת. מקסימום יגדירו אותי כצינית. אבל עם חיוך מרוח על הפרצוף
רוב שעות היום.
אבל אולי כל מי שאני מכירה לא יודע עליי כלום.
פעם הייתי חושבת המון על מי אני באמת. ואם יש כזה דבר בכלל.

אזרתי אומץ וקניתי בדיקה. פס אחד אומר שהכול בסדר ואני סתם
אכולת חרדות כמו תמיד. שני פסים אומרים שאני צריכה להתקשר אליו
ולבכות לו ולתהות מה עושים עכשיו. אנשים שמכירים אותי היו
אומרים שאני בונה לי עכשיו המון המון תסריטים בראש. מה יקרה אם
אני בהריון, ומה יקרה אם אני אלד את התינוק ומה יקרה אם לא.
האמת היא שאני לא חושבת על כלום. ממש לא מתאים למי שאני באמת.
אם יש דבר כזה בכלל.

הקטע העוד יותר מצחיק הוא שאני חושבת שאני אוהבת אותו. לא
יודעת אם אוהבת אותו עם פרחים וכינורות דביקים שמנגנים, אבל
אוהבת אותו. רוצה לקום לידו בבוקר, עם הריח המסריח בפה, ולחבק
אותו וללטף לו את השיער ולדעת שגם הלילה נלך לישון ביחד. ואני
לא יודעת איך להגיד לו את זה. ואני לא יודעת מה יקרה אם ננסה
את זה באמת, ולא יודעת מה יקרה אם לא. ומשום מה זה הרבה יותר
מפחיד אותי כרגע.

יו, איך בא לי למות.