נעלי העקב הגבוהות נקשו בקצב אחיד על המדרכה הצרה. קצת
משופשפות, אבל הן עדיין עשו את העבודה. גם הפעם הן הובילו לעבר
היעד אליו ביקשה להגיע. ביד אחת, מעט נרעדת, היא החזיקה סיגריה
ארוכה ודקה. בידה השנייה, אחזה תיק שאיים להתפקע מעודף ניירת
בענייני עבודה. היא הסיטה את מבטה מעלה, סוקרת את שמות הרחובות
בזווית עינה, בעודה חולפת על פניהם אגב הליכה מהירה. מכל
המנהיגים המתים, היא חיפשה דווקא את לוי אשכול, ראש הממשלה
השלישי של ישראל. בדרך, פגשה עוד הרבה שמות מוכרים שלא באמת
אמרו לה משהו. רק אחרי שחצתה את בן גוריון לכל אורכו וחתכה את
בן-צבי ושרת, הגיעה למקום המבוקש. פנייה קלה ימינה גרמה לה
לסנן קללה חרישית מבעד לשפתיה. הממצא: מקום חנייה פנוי, ללא
סימון נלווה על המדרכה. תמיד שנאה להחנות בעיר הזו, על אחת כמה
וכמה כשגילתה שיכלה לעשות זאת מטרים ספורים ממחוז חפצה.
השמיים, בינתיים, החלו לרעום, והיא כבר החלה לספור את דקות
ההליכה הארוכות בגשם שבהן תצטרך לצעוד לבד בגשם בדרך אל הרכב,
הממתין בחניון הציבורי הקרוב ביותר שהצליחה למצוא.

לוי אשכול 58 היה בניין דירות מוזנח, שהתנוסס לגובה חמש עשרה
קומות. בקומה שביעית התגוררה המשפחה, אליה היתה אמורה להגיע
בעלת המקצוע הנחושה באותה שעת דמדומים מעייפת. נחושה נחושה,
אבל באותה שעה היא הרגישה בעיקר את חוסר שעות השינה שזימן לה
התפקיד אותו נבחרה למלא. ממול, באורח מפתיע, נתגלה לנגד עיניה
בניין קומות נמוך בהרבה, אולם מתוחזק בכמה וכמה רמות יותר טוב
מזה שניצב בגאווה מהוססת בצידו האחר של הכביש. בכניסה לבניין
זה ניצב בית קפה חדיש ומאובזר. מעליו, שלט ניאון מואר "ערומה".
השם התמוה היה מעין משחק מילים לא מוצלח ולעגני על שמה של רשת
בתי הקפה המצליחה. בו זמנית הוא גם תיאר את המצב הפיזי המועדף
לנשים בעיני גברים בכל הגילאים. מבט חטוף בשעון הראה שבניגוד
לתחושת הלחץ התמידית בה הייתה שרויה אשת המקצוע, היא דווקא
עמדה לא רע בלוח הזמנים שנקבע עבורה. מתוך שבע עשרה דירות בהן
נתבקשה לבקר באותו יום, הספיקה כבר לפקוד ארבע עשרה, ועוד נותר
די והותר זמן עד לסיום המשמרת.

בעודה מהססת אם להזריק לגופה מעט אנרגיה מזוקקת בתצורת הפוך
קצר (כפית וחצי סוכר, בבקשה), רטט הטלפון הנייד בכיס מכנסיה
האחורי. שוב בוריס מהעבודה, בפעם המאה ואחת. מתי הוא כבר יפסיק
לנג'ס?
"כן, בוריס?", ענתה בחוסר סובלנות מובהקת למשמע קולו הדרוך של
עמיתה.
"כן... רונה, אני בדרך אלייך עם המשאית, דה?", הוא התנשף
בכבדות מעברו השני של הקו, וכמעט שיכלה להריח את חולצתו ספוגת
הזיעה עוטפת אותה מכל עבר, "רחוב לוי אשכול 59, דה?"
רונה גלגלה עיניה לאחור בעצבנות, מחכה שבוריס יסיים כבר את
המשפט. משום מה, כל מילה אצלו הרגישה כמאה שנה עבורה, כל משפט
- נצח מתיש.
"האמת, חשבתי לעצור פה לאיזה כוס קפה", השיבה בפסקנות, "אנחנו
עומדים בסדר בלוח הזמנים, וגם המשפחה האחרונה שהיינו בה די
גמרה אותי, למען האמת".
"נו טוף... את רוצה בוריס לחכות, אני יחכה".
ממש תחכה, חשבה לעצמה, תוהה איזה תירוץ הוא ימצא בשביל לצלצל
שוב בעוד חמש או עשר דקות.

מבפנים, בית הקפה לא נראה שונה מעשרות בתי הקפה האחרים אותם
נהגה רונה לפקוד בין מטלה אחת לאחרת. זוג צעיר בשנות העשרים
לחייו התגפף מעל עוגת קצפת, שני אנשי עסקים התפלמסו ביניהם
לגבי עסקת נדל"ן מתגבשת, ובשולחן אחר, עגול, ישבו שתי נשים,
במה שנראה כסוג של ראיון קבלה לעבודה. רונה התיישבה באחת
הפינות על ספה רחבה ונינוחה, לצידה שולחן קטן ומרובע. היא
הניחה את תיק המסמכים על כיסא מיותם לצידה, ועצמה לרגע עיניים,
לאחר שעות רבות של עבודה. מבחוץ, החלו טיפות מתגברות של גשם
לנקוש על דופן החלון. רונה חלמה שהיא בבית הוריה, מתפנקת עם
שוקו חם ומיטה רכה. מוזיקת המעליות השלווה שמילאה את בית הקפה
תרמה לאווירת ההירגעות הכללית בה חשה.
"לעזור לך במשהו?", שאל אותה לפתע קול מוכר, מלטף.
אלא שעיניה שנפתחו בבת אחת חשפו בחור אלמוני, שניצב מולה עם עט
בידו האחת, ופנקס קבלות מעוטר כתב יד צפוף בשנייה.
"גבירתי, לעזור לך במשהו?", חזר הקול, הפעם בצורה תקיפה קצת
יותר.
"אני מצטערת", רונה התנערה לרגע, "חשבתי שאתה מישהו אחר".
"את רוצה תפריט? לחזור בעוד כמה דקות אולי?"
הוא דווקא היה חמוד. אדיבות כנה, מהסוג שלא רואים הרבה היום.
מבעד לאורות בית הקפה העמומים הבחינה בעורו השזוף, מעין גוון
מוקה ארצישראלי שכזה, האופייני למי שמשפחתו התערבבה היטב במאגר
הגנים המקומי. תג השם על דש חולצתו השחורה קרא 'שלומי', קצת
נדוש אך לא נורא. לאורך מכנסיו, השחורים גם כן, הוטבע כיתוב של
בית הקפה בגווני אולטרא-צהוב שאפשרו לקרוא את האותיות גם
בחושך.
"תביא לי הפוך קצר בבקשה, אני לא צריכה תפריט".
שלומי הנהן, תוך שהוא רושם את ההזמנה בפנקס הקבלות מבלי להסתכל
על הדף. פעם רונה הכירה בחור שקוראים לו שלומי, בערך מאותו
אזור. הוא מזמן לא גר בארץ, אחרי שברח מנושים להם היה חייב
אלפי שקלים.

נעימת המעליות התורנית וטיפות הגשם המתרבות התחרו זה בזה, כל
צליל גובר על השני בדרכו אל אוזניהם של באי בית הקפה. שלומי
מיהר למטבח, להעביר את ההזמנה הלאה למי שצריך. בין לבין הציץ
בשעונו, סופר את הדקות עד לסיום המשמרת. בבית חיכו לו אביו
החולה והמובטל וסבא ראובן הסנילי, שצריך לקחת כדורים כל שלוש
שעות עגולות. אם לא די בכך, הייתה לו עבודת סמינריון עצבנית
להגיש בימים הקרובים והוא לא ממש ידע איך יספיק את הכול, עם כל
הלחץ בעבודה ובבית.
"עובדים הרבה, הא?", שאל את רונה, כשהביא לה את הקפה שביקשה.
רונה הפנתה לעברו מבט כבוי. חמוד הבחור, אבל היא לא בדיוק
הייתה במצב רוח לסמול טוק עקר.
"תודה על הקפה", מלמלה ותקעה את עיניה בכוס החמה, מייחלת
שיקלוט כבר את הרמז ויעזוב אותה לנפשה.
"את יודעת, כולנו בני אדם וקורעים את התחת", סנט לעברה שלומי
חזרה, בטון חצי מאשים-חצי נעלב, "את יכולה לפחות לגלות קצת
אדיבות".
הוא זרק מבט סוקר לעבר תיק המסמכים עמו נכנסה, מנסה לדלות
אינפורמציה שתשפוך קצת אור שיסביר מדוע הערה חברותית ששחרר
גרמה לכזה מין משב רוח קריר מהלקוחה. ברם, מעבר למנורה שמסמלת
מוסדות ממשלתיים, לא הצליח שלומי לזהות אף פרט אחר.
"וזה שאת עובדת מדינה לא נותן לך זכות להתעמר באזרח הקטן גם
כשאת לא במשמרת", צעק אחריו, ומיהר להיעלם בהפגנתיות מבעד לדלת
המטבח.
אבל אני דווקא כן במשמרת, חשבה רונה ולגמה מכוס הקפה, אני בדרך
למשפחת וקנין בקומה השביעית בבניין ממול.

לגור בקומה שביעית כשאתה בבניין בלי מעלית זה לא תענוג גדול.
לטפס לשם כשאת לקראת סיום עבודה, אפילו אם שתית כוס קפה מעורר
במיוחד לפני, גם לא מוסיף יותר מדי לחוויה. רונה טיפסה את שבע
הקומות בנחישות האופיינית לה, נקישות נעלי העקב שלרגליה
מהדהדות ברחבי חדר המדרגות. בשביל להעביר את המסע הארוך למעלה,
הרימה טלפון לאברי, האחראי שלה, ואמרה לו שיזעיק כבר את בוריס
ומוניר לבניין. היא הבהירה שחשוב שהיא תיכנס לדירה לפניהם כדי
לרכך את המכה, ושרק אחרי כמה דקות ייכנסו אחריה לבית. כמו
תמיד, העיקר להפגין ממלכתיות ואיפוק ולא להיגרר לחילופי
מהלומות מילוליות או חלילה פיזיות עם הדיירים.

השעה כבר הייתה שש ורבע בערב כשדפקה על דלת הדירה המתפוררת. לא
משנה כמה פעמים נתבקשה לעשות זאת, גם הפעם הלב שלה פעם בחוזקה,
ותחושות מודחקות של חוסר ודאות מילאו את גופה. ועדיין, היה
משהו בכל הסיטואציה שדווקא שחרר כמות מוגברת של אדרנלין למערכת
הדם שלה. האמונה במטרה, ההופעה הייצוגית, משפטי המפתח שסיננה
שוב ושוב בראשה סירבו לאפשר לה להרפות את ידיה במה שהיא תפשה
(ברובו) כמאבק מוצדק על כספי המדינה. לא סתם בחרו בה כאחת
הנשים הראשונות לאייש משרה כזו חשובה, חזרה והדגישה לעצמה,
מגובה בביטחון שמה שלא יקרה, בוריס הנודניק ומוניר העצלן
נמצאים מרחק דקות אחדות ממנה, מוכנים לכל התפתחות במצב. חצי
שעה ישבה בבית הקפה, צברה כוחות, התגברה על העייפות... הגיעה
השעה לחזור לעבודה.
"משפחת וקנין?", שלוש דפיקות קצובות על דלת הדירה, "זו רונה
מלשכת ההוצאה לפועל. אני מבקשת שתפתחו את הדלת עכשיו".
"לעזור לך במשהו?", שאל קול מוכר מהעבר השני.
גבר בשנות העשרים המאוחרות לחייו פתח את הדלת החורקת לרווחה,
כשמאחוריו מסתתרים אביו וסבו, מבטיהם משתאים. תג השם על דש
חולצתו השחורה קרא 'שלומי'.