.1

"אתה יודע מה הכי מעצבן אותי בכל הסיטואציה המזדיינת הזאת?",
הוא שואל, מבע של רצינות תהומית משתלט על פניו, "שאני לא אוכל
להביא יותר ביד".
אני שותק, לא יודע מה להגיד. שולח מבט מתחנן לקיר הירוק-בהיר
שמולי, מקווה שנושא השיחה יתחלף מעצמו, ומוצא עד מהרה שמשם לא
תבוא לי הגאולה.
"אתה מבין מה זה?", הוא ממשיך, "הייתי פאקינג החייל המצטיין של
הפלוגה. צלף! ובאזרחות, שיחקתי כדורסל, אפילו ציירתי מדי פעם,
ותמיד תמיד תיקנתי בבית דברים. אבל מכל הדברים שאני יכול לחשוב
עליהם עכשיו, אחרי שאיבדתי את יד ימין, הכי כואב לי בעולם שאני
לא אוכל יותר להביא ביד".
אחות אחת נכנסת לחדר, להביא למושון קצת אוכל וכדורים, להרגיע
את הכאב. אני מחייך אליה בנימוס, ומניח את המשלוח על כוננית
הפלסטיק שבית החולים סיפק, לצד זר הפרחים ששלח המג"ד, וספר
התהילים שהביאו למושון החבר'ה הנחמדים מחב"ד.
"אני לא יודע מה להגיד לך, אחי", אני מתוודה, מרגיש איך הפה
שלי נהיה כבד והמילים יוצאות בדוחק אל חלל האוויר, "אני ממש
מצטער".
מושון מפסיק לרגע את מסע הרחמים העצמיים שלו ומסתכל עליי. אני
לרגע מביט בו חזרה וקולט זוג עיניים ירוקות, נפוחות מכדורים
נגד כאבים ומכמה לילות טובים של חוסר שינה. אחרי זה אני מפשיל
מבט חזרה לרצפה, או לקיר האילם שמולי, רק לא להסתכל לו בעיניים
ליותר מדקה.
"אתה מבין שזו לא אשמתך, נכון?", הוא שואל אותי.
אני מסתכל עליו, שוכב לו במיטת בית חולים מתפרקת בקומה המאה
אלף בבניין האשפוז החדש של "איכילוב". השמיכה שסיפקו לו במחלקה
הכירורגית מוגפת הצידה, והוא נותר שם, במין הפגנתיות לא מובנת,
עם הפיג'מה הירקרקה של בית החולים, ידו השמאלית מונחת בטבעיות
לצידו, ותחבושת ענקית מכסה את המקום שבו פעם הייתה יד ימינו.

קשה לי לראות את מושון ככה. קשה לי לקבל את המצב הזה, שבו אני
יצאתי עם שריטה וחצי, והוא איבד יד. ואנה? אלוהים יודע מה יהיה
איתה. נכון לעכשיו, היא עדיין שוכבת בחדר מבודד, מונשמת
ומטופלת בהורים שלה, שבוודאי מתפללים לאיזה נס. אני גם מתפלל
לנס, שייקח את התחושה המעיקה הזו ממני ויעיף אותה קיבינימאט.
אני רק רוצה לחזור לבסיס ביום ראשון הבא, אחרי שייגמרו לי
הגימלים, לחשוב שלקחתי איזו רגילה, להיות גאה בזה שאני כבר סמל
ראשון ונשארו לי רק כמה חודשים לשרת, ולתכנן עם מושון בסופשבוע
את הטיול לאוסטרליה. היינו אמורים לשכור מכונית ולעשות מסע
לאורך החוף, בצד המערבי של היבשת. בינתיים, נראה שהקואלות
והקנגורואים יכולים להמשיך לקפוץ עוד הרבה זמן בלעדינו. בלי
מושון בטוח.
"מה עושים בעצם בלי יד?", הוא מעביר נושא, נמנע בכוונת מכוון
מלחזור לדוש בפרטי התאונה. כנראה שהוא הבין שזה לא יעשה לאף
אחד מאיתנו טוב לדבר על זה יותר מדי.
אני מושך בכתפיים, מנסה לדמיין לרגע את עצמי במקומו, גידם
ומדמם.
"אתה מבין שאני אפילו לא יכול להתאבד?", הוא מרים את הקול,
מתיישב בעזרת יד שמאל רועדת במיוחד, ובאותה נשימה מעיף בעזרתה
את האוכל על הרצפה.
האחות נכנסת בבהלה, מחייכת חיוך מתנצל, ממהרת לאסוף במפית נייר
את הירקות המאודים שהונחו על הצלחת, לצד השניצל שנראה שבושל
לראשונה במילניום הקודם.
אני בעצמי גם קצת מאבד סבלנות בשלב הזה, קם מהכיסא ומתחיל
לפסוע מצד לצד בחוסר נינוחות מפרגנת.
"תשמע, אחי, עד כאן", אני ספק אומר-ספק גוער במושון המתוסכל,
"גם אם היית יכול להתאבד, אני לא רוצה לשמוע כאלו דיבורים
ממך".
"בטח, לך מאוד קל להגיד. אתה לא צריך לחיות עכשיו עם החרא הזה
כל החיים שלך!", הוא מטיח בי, ושוב תוקע בי את אחד המבטים
המאשימים שלו, שסותרים את כל הטפות המוסר הקודמות לפיהן אני לא
צריך להרגיש רע עם מה שקרה.
'מה שנכון, נכון', אני חושב בלב, ואחר כך חושב כמה אני שונא את
עצמי על עצם המחשבה האגואיסטית להפליא הזו.
"גם אם הייתי צריך לחיות עם החרא הזה, הייתי מקבל את זה כמו
גבר, קולט שאין ברירה וצריך להמשיך הלאה", אני פולט משפט שאין
לי מושג מאיפה הבאתי אותו. מעולם לא האמנתי על עצמי שאני יכול
להגיע לכאלו רמות של פלצנות.
"תסתכל לי בעיניים ותגיד לי שתה באמת מאמין למה שאמרת עכשיו",
מושון מטיב לקרוא את מה שהולך סביבו, כאילו היה שוב במארב
מתוזמן היטב בשטחים, ולא בחדר קלסטרופובי עם נוף מטריד של
עזריאלי.
"אתה יודע שאני שונא להסתכל לאנשים בעיניים", אני מסנן.
"אז פעם הבאה תשקול מילים שאתה לא יכול לתת להן כיסוי".
נמאס לי מההתנצחויות האלו. מיליון אפס לטובתו.


.2

"אח שלי, יש לי משהו בשבילך סוף הדרך", מושון לפת אותי מאחור
עם אחיזת החנק החברותית שלו, לא משאיר לי יותר מדי מרחב תמרון
להימלט. בסוף מצאתי דרך לשחרר את הידיים שלי, והנחתי אותן על
כתפיו, הופך את הלפיתה הבלתי אפשרית לחיבוק חברי.

חודש לא ראיתי אותו. אני הייתי בצבא שלי, אי שם באחד מבסיסי
המודיעין בדרום הארץ, והוא סגר עשרים ושמונה יום בעומק שטח
האויב. הרבה לא ידעתי על הפעילות הצבאית שלו והוא לא ידע על
שלי. מדי פעם הוא היה משחרר איזו הערה על מעצר בג'נין או חיסול
ברמאללה, ותיכף משתתק ומחפש נושא אחר לשיחה. בשלב הזה בדרך כלל
הוא היה מתחיל לשאול אם יש לי איזו כוסית להכיר לו, אני הייתי
מתעקש על זה שכוסית זה ביטוי מעליב ושבחיל המודיעין משרתות
בנות איכותיות ולא סתם פקידות מזרן פלוגתיות כמו אלו שהוא
התרגל לחברתן.
"כולך מלא חרטוטים", הוא היה מטיח בי, "כוסית זה כוסית זה
כוסית, ואם יש לה ראש על הכתפיים זה רק יתרון".
לך תסביר לבנאדם שאם כבר מישהו מבין שנינו יידע בעתיד למצוא את
הבחורה הנכונה (והאיכותית) זה הוא ולא אני. אחרי הכול, מה אני
לעומת הר אדם עם מוטת כתפיים שאפשר להכניס לתוכה לימוזינה, ועם
מסת שריר שוין דיזל היה הורג בשביל לקבל חלקיק ממנה?

הפעם משהו היה שונה בו, במושון. הפנים שלו היו רציניות יותר,
כל ההסתחבקות שלו הייתה מדודה יותר מאי פעם.
"נו, אתה יכול כבר להגיד מה הבאת?", האצתי בו, "קצת קשה לפספס
את זה שאתה מחביא את יד ימין מאחורי הגב".
"וואלה, עלית עליי", הוא חייך חיוך ממזרי של חתול שנתן לבעלים
שלו למצוא אותו מלקק להם את השמנת, והוציא מאחורי גבו בקבוק
בירה עם כיתוב לא ברור באותיות לטיניות.
"דוד שלי, עמי, חזר השבוע מבלגיה והביא איתו משם את הבירה הזו,
משהו בסט", הוא הסביר, "אתה חייב לטעום את זה לפני שאנחנו
יוצאים".
הוצאתי פותחן מהמגירה ומזגתי לשנינו בכוס. מושון גמר את שלו
בכמה לגימות, ומזג לעצמו אחת נוספת לדרך, לפני הנסיעה.
"גבר, אתה זוכר שאתה נוהג היום?", שאלתי כבדרך אגב.
"אח שלו, סמוך עליי. אם אני מצליח להסיע האמרים בכפרים
פלשתיניים בלי בעיה אחרי עשר שעות פעילות, זה ממש קטן עליי
לנסוע ולחזור מה'דום'. חוצמזה שאנחנו לא נוסעים ישר לשם".
"מה זאת אומרת?"
"הכרתי מישהי, ואנחנו נוסעים לאסוף אותה".

אנה הייתה התגשמות החלום הרטוב של מה שהרוב השפוי של הגברים
שאני מכיר נוהג לפנטז עליו. מראה אירופי מצודד, חמוש בחוצפה
ישראלית וחיטובים בגוף שהיו גורמים אפילו לאנג'לינה להזיל ריר
בקנאה. מושון פגש אותה דווקא בבסיס, מכל המקומות בעולם, בגלל
שהייתה מכונאית האמרים, מה שהצביע על כך שהיא לא רק יפה אלא
אפילו גם אופה. מבחינה גיאוגרפית, זה היה די מוזר ששניהם היו
צריכים להרחיק עד לגדה הלוהטת בשביל לערוך היכרות רשמית,
במיוחד לאור העובדה שהיא גרה חמש דקות נסיעה מהשכונה שלנו,
ומסתבר שהיא אפילו הייתה פעם חברה טובה של איזו מישהי שיצאתי
איתה בשמינית.
אנה התיישבה מקדימה, והאמת שממש לא היה אכפת לי לפנות לה את
המושב שליד הנהג, במיוחד אחרי שהיא הבטיחה שיש לה חברה ממש
שווה, שהיא תכיר לי מאוחר יותר הערב, כשנהיה במקום.
"היא מתה על חנונים כמוך", היא סיננה במבטא רוסי עדין, מהול
בארצישראליות כבדה, "קטיה גם בול בראש שלך, עם כל הקטע הזה של
חיל המודיעין וזה. היא שירתה בגלילות, למרות שהיא השתחררה כבר
לפני כמה חודשים".
"העיקר שיהיה שמח", אמרתי, מוחל על חוסר הטאקט המשווע של רצח
האופי המהיר שהיא ביצעה בי.
את שאר הדרך למועדון העברנו במשחק האהוב עליי, "מכיר את?",
כשכל אחד העלה מהאוב אנשים מהאזור שהוא לא דיבר איתם מאז כיתה
א', שבמקרה השני מכיר דרך האח של השכן של החבר לשעבר של יוני
בלוך.

בדיעבד, קטיה הייתה נקודת האור היחידה בכל הערב הזו, ואולי גם
האחרונה שאני זוכר בבירור. היה לה שיער בלונדיני גולש עד התחת
ועיני דבש חומות, וחיוך שגרם לך רק לרצות לאכול אותה. שלוש
טקילות אחרי, וכשאנחנו מתודלקים גם באיזה צ'ייסר וכוס וודקה
תפוזים (אני יודע, זה לא הולך טוב ביחד בקיבה, אבל קצת קשה
לסמוך על שיקול הדעת בבחירת משקאות אחרי שהראשון כבר עולה לך
לראש), כבר מצאנו את עצמנו מתמזמזים בספות שליד השירותים.
שנינו היינו כנראה מחורמנים להפליא, ועם תוספת אלכוהול מכובדת
זה רק נתן לי עוד יותר לגיטימציה לשלוח ידיים משוטטות למחוזות
מעניינים על פני גופה, ומצידי שימותו במקום כל הקנאים
והמתחסדים. מושון ואנה בינתיים רקדו ברחבה. אני זוכר שגם הם
שניהם היו מתודלקים לא רע, ואיכשהו באיזשהו שלב הפסיק להיות לי
אכפת לראות אותו שותה את הג'וני ווקר המזורגג שלו, ואלוהים
יודע מה עוד הוא הכניס לקיבה שלו באותו ערב ארור.

הדבר הבא שאני זוכר זה את קטיה מלטפת אותי בפנים, ואת עצמי
כולי הפוך ממזמוזים בלתי פוסקים, ומכאב הביצים הבלתי נמנע
שהתלווה אליהם אחר כך.
"חמוד, נראה לי שאתם בדרך להתקפל לכיוון הבית", היא אמרה, או
שזה היה משהו דומה. תכל'ס, השלב הזה של הערב זכור לי כמו ערפול
אחד גדול.
מעדויות של יודעי דבר ומשבבי זיכרון שהצלחתי בכל זאת לחלץ
מעצמי, אני זוכר את מושון מרים אותי על הגב, אבל עוצר שנייה
אחרי בשביל לרוץ לשירותים להקיא, ואת אנה וקטיה מסתכלות עליי
במין חיוך מלא אמפתיה, שלכשעצמו היה חצי שתוי וחצי מתנצל.
הנסיעה המיותרת עצמה כבר ממש לא זכורה אצלי טוב. הקב"ן אומר
שאני כנראה מדחיק את זה, כי עובדה שאת רוב מה שקרה עד אז אני
דווקא זוכר טוב מאוד. לך תסביר לבנאדם שכשאתה מחוק מאלכוהול
אתה בקושי זוכר איך קוראים לך, וזה נס שאת הקצת שאני זוכר אני
יכול עוד לשחזר, אחרת החקירה המשטרתית הייתה נתקעת גם היא.

נפרדתי מקטיה בחיבוק אינטימי משהו (היא לא רצתה לתת לי נשיקה,
כי היא בעצמה כנראה הקיאה את מה ששתתה כמה דקות קודם לכן),
ונזרקתי למושב האחורי, שם ככל הנראה השטתחתי והלכתי לישון.
מושון ואנה המשיכו לדבר עוד כמה דקות, ואם אני לא טועה הוא
אפילו ניסה לשים כמה שירים שקטים בגלגל"צ, מאלה שמתנגנים בתחנה
כל שישי בשעות המתות שבין ארבע לחמש, אבל ברגע שהתחילו
התשדירים המעצבנים של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, הוא מלמל
משהו על זה שהוא רוצה לפרק לילד הזה שמקליק כל הזמן את הצורה,
והעביר לטראנסים המסורתיים של תשעים ותשע אסקייפ. אני זוכר
בדוחק אותו עוצר ברמזור, ויוצא החוצה עם סנדלים תנ"כיות שהוא
התעקש לנעול גם בשיא הקור, מקיא את הנשמה שלו בשיחים, ומנגב את
מה שנשאר עם חולצת היחידה שהוא לבש מתחת לסוודר שהביא.
''מרץ 04' כבוד!!!'', היה כתוב שם, ירוק על גבי לבן, באותיות
דפוס מגניבות, עם ציור של כמה חבר'ה שבוזים מריצים צחוקים
בעמדת תצפית.
אני זוכר שאת זה קראתי. אבל את זה שהוא סטה לנתיב הנגדי אני
ממש לא זוכר, גם לא את צרחות התופת של אנה או את ה'בום' החזק
שאני בטוח ששמעו עד אוסטרליה כשהאוטו התנגש ברכב שבא ממול
בנחישות ובלי רגישות.        


.3

"היה אחד, טרומפלדור, שדווקא הצליח להשכיב בחורות ולשחק אותה
בקרב על תל-חי, אפילו שהייתה לו רק יד אחת", אני שולף ממעמקי
הזיכרון פרט היסטורי חשוב, אחד הדברים היחידים שאני זוכר
בבהירות משתיים עשרה שנות הלימוד המפוארות שלי במערכת החינוך.
"גם דיין הצליח לא רע עם עין אחת והרטייה המטומטמת שלו", מפתיע
מושון עם ידע היסטורי משלו על נכים בהיסטוריה הישראלית.
"אתה רואה? אתה מנחם את עצמך", אני מנסה לחייך ולהאיר קצת את
הדיכאון שהתגנב לו פתאום לחדר, ומסרב לעשות קולות של עזיבה.
שנינו צוחקים בעצב, ופתאום בא לי לחבק אותו שוב, ולהיות לכוד
תחת לפיתת החנק הסאדו-אגרסיבית שלו.
"זה מצחיק", הוא חוזר מייד למלנכוליה המהורהרת שלו, "לפעמים
אני מרגיש שהיד עדיין שם, ובא לי מאוד לגרד אותה או סתם להזיז
אותה, אבל אז אני מסתכל על כל התחבושות האלו וחושב לעצמי:
'ינעל רבאק, אין שם בעצם כלום".
"תאמין לי, אחי, אם הייתי יכול, הייתי נותן לך, כאן ועכשיו, את
אחת הידיים שלי", אני אומר, הפעם בכוונה מלאה.
מושון גם מבין את זה, ושולח לעברי הנהון של הערכה עם הראש.
ככה, בלי מילים, אבל עם המון משמעות נסתרת. אני מישיר מבט אל
העיניים שלו, מנסה לראות כמה זמן אני אצליח הפעם להביט לתוכן
בלי להישבר... ופתאום אני קולט שהג'באר הטוויל הזה יושב מולי
ובוכה, כאילו מעולם לא היה לוחם בסיירת, או כדורסלן שרירי
שמסובב בחורות באותה מהירות שהוא מסובב כדור על אצבע אחת.
"תשמע", אני ממלמל, ושוב מפשיל מבט, "סליחה אם אמרתי לך שאתה
צריך לקבל את זה כמו גבר ולהמשיך הלאה כאילו כלום. תאמין לי
שאני מנסה להבין כמה קשה לך עם כל זה".
"לפחות זה היה קורה לי בהיתקלות עם מחבלים או באמצע פעולה",
מושון מחניק בקושי את הדמעות מלהתפרץ, "לפחות אז היה לי משהו
לספר לנכדים, היה לי משהו להיות גאה בו... אבל ככה, להיות עוד
איזה נתון סטטיסטי מזדיין על לוח תאונות הדרכים השנתי?! פצוע
קל עד בינוני, עלק! זה לא שווה את זה, אתה מבין?"

דלת החדר נפתחת שוב. הפעם זו לא האחות המתנצלת, אלא רופאה
מהטיפול נמרץ.
"זה בקשר לאנה", היא אומרת, פרצופה חתום ומבטה חמור סבר.
אני ניגש למושון ומחבק אותו, והדמעות זולגות מעצמן.
"נראה לי שאני אשאיר אתכם לבד", אני אומר לו.
אני יוצא, כולי רועד, וסוגר מאחוריי את הדלת.