היא עומדת בפינה מהיכן שכל האור מגיע
מאיר קן אחיד בזווית הפה שלי
היא עומדת שם, במקום הכי אינטימי שלי
במקום הכי מלוכלך, מזוהם מפסולת ודם
שם היא עומדת במקום הכי טהור, הכי בטוח
המפלט שלי

ושקט, לא שומעים דבר
אבל אני יודעת שהיא שם ואין כבר ברירה
היא שותפה לסודות החבויים שלי לשניות הכי יפות, הכי הרסניות

המקל נכנס, המסכה נופלת, היא כבר לא שם, זה רק הצל שלה
נשימות כבדות ומהירות
בטן מתכווצת
שיעולי מחנק כובלים בין גיהינום לגן עדן
מוח מפסיק לחשוב כשזה יוצא
הלב נודם ומקיץ מחדש
נודם ומקיץ מחדש

עד שאני מתרוקנת אין לי אלא את הפרצוף שאחרי על המראה
והצל שלי
בעיניים מבריקות, קצת אדומות
ושקים שחורים מסביבן
וריד בולט ודמעה זולגת נמחת בידי
יד רועדת, רטובה משארי מזון
ואת עדיין יפה