כשאלוהים לקח את אבא
הוא השאיר את הפאזל שלנו חסר.
ריק
כזה שאף פעם לא יוכל להיות שלם שוב.
בכזאת פתאומיות הפיל את מגדל הקוביות שבנינו
והרס אותו מהיסוד.
הוציא את הקובייה התחתונה
שהחזיקה את כל הקוביות מעליה.
והכל קרס
אחרי הנפילה
היה שקט
כל צליל קטן נשמע בביתנו כמו רעם
אמא פחדה לדבר.
אבל כאשר פתחה את הפה
נזכרה ופרצה בבכי אילם וחרישי.
אחותי הקטנה לא ישנה בלילות
ואני באה ומרגיעה אותה
אומרת לה שאבא עדיין איתנו.
ואח"כ הולכת ומרגיעה גם את אמא
שלא תבכה, שלא תדאג.
ואני מחייכת אליהן ואומרת להן שיהיה בסדר
שמחר יהיה יותר טוב
שביחד נתגבר.
אבל בלילה, כשאף אחד לא רואה
כשאני נכנסת למיטה
מושכת את השמיכה עד מעל הראש
שלא נכנס שום אור, והאוויר חנוק.
ורק אז, כשאף אחד לא יכול לשמוע
אני מרשה לעצמי לבכות
עוצמת את העיניים
ושופכת מפלים של עצב.
רק שלא ישמעו
שאמא לא תשמע
להיות חזקה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.