אם רק הייתי יודעת מה להגיד לך הייתי אומרת לך כל כך הרבה...
אתה רחוק ממני ומרגישה את בדידותך הכמהה לחיבתי.
הייתי רוצה להגיד לך כל כך הרבה על כמה אומללה אני בלעדיך, כמה
חסרת לי וכמה טעיתי, כמה שבטח תפרש כל זאת הפוך מהכוונה
הראשונית שלי.
הייתי רצה להגיד לך כמה אני יודעת שאתה חלש, ולהודות שגם אני,
להגיד לך לראשונה "אני פוחדת" ולבכות לך דמעות אמיתיות.
הייתי רוצה לצעוק לך "הפסק לקרוא לי צבועה - אתה יותר גרוע!"
הייתי רוצה לחבק אותך בצערי ולדעת כמה אבוד וקטן אתה - הקטנת
עצמך.
והנה אני פה, אני לבד, אבל זה לא משנה כבר אמרתי - אני פה,
בחושך אבל אור כבר יגעתי מזמן, ואני פה, בשקט - צלילים חדלו
מלהגיע אל תודעתי. אני רק יושבת ריקנית כלפי פנים וחוץ, מהלכת
כעל חוף ים חולי וריק מאדם וחיה, כשרק הריקנות ממלאת אותי
ומילת סליחה קטנה מהדהדת קלושות בתוך מעמקיי - כבר הפסקתי
לבכות לך - אתה לא שומע, הפסקתי לחפש משמעות וכל צורך חומרי או
גשמי כיוון שמצאתי את עצמי - תפרתי את ליבי ואני יושבת פה
בריקנות, מחכה שיתאחה, שיספגו התפרים ותישאר רק צלקת קטנטנה
שתדהה עד הפעם הבאה שתשבור את ליבי... וגם אז לא אוכל להגיד לך
דבר וחצי מכל דבריי המתרוצצים; מחפשים דרכם אליך אך חסמת אותם
ולא שמעת -
קראתי לך!