די לנו בחלונות, אך אין צורך בתריסים.
את הסבך הירוק המתפתל ברקע נגזום אט
והחלונות יהיו לנו כריפיון רוח,
סמל לצינוק המשוכה העוטף אותנו.

די לנו בחלונות, הרי שנביט מטה
וכבר נראה ישימון ארוך ידיים חובק בנו בשקיקה
ובתוכו נש יעף ומותש, ולו עיניים טרוטות, במראה אשד
מלאות תקווה משונה שיצליח לנוס.
ובמבט שני נבין כי זו אינה אלא בבואה.

אך כשנביט מעלה, נבחין בענן לבן ונוגה,
והוא יהיה לנו נווה מדבר, עופל.
נפליג עליו ימים רבים ולא נחוש בפחד.

די לנו בחלונות, אך אין צורך בתריסים.
כי כשנשליך עוגן ונעלה אל היבשה,
על כורחנו נבין, נתחייב...
תחושת הניכור והנלוזות תקנן לעד,
לנצח נחייה בעיר פרזות.