לילי, כשהייתה מדברת, היו יוצאות לה ציפורים לבנות מהפה. היא
עצמה, עורה היה לבן, שמלות הפשתן שלה היו לבנות, ועל אלה
הוסיפה כובע לבן רחב שוליים, שהתחלף לעתים במטפחת ראש לבנה, או
בשמשיה לבנה. לפעמים, בלילה, נראתה כמו שד, או, כפי שאמר עליה
מאן דהוא: לילית.
עם מראה כשלה, אין פלא שהקצינים האנגליים היו כרוכים אחריה,
ובכל בית קפה בו הופיעה נוצרה סביבה טבעת מעריצים חנפנים
ומצחקקים. מישהו סיפר שמאז הגיעה לנתניה התמלאו קופות שני בתי
הקפה, יקיר וגלינה, ומאוחר יותר קפה גן-ורד. לכן, במקומות אלה
סירבו בתוקף לקבל ממנה תשלום. יתרה מזו, מעת שנכנסה, מיד התפנו
לשרת אותה.
לילי עמדה מעל כל סערות המעפילים, העוצר, החיפושים וההתכתשויות
בין המחתרות. שבירה ואיתנה, גמישה וזקופה. מישהו מן הקצינים
האנגליים אמר עליה שהיא כמו דפודיל הפורח בביצה. כשטרחו
הנתנייתים לבדוק במילון במה מדובר, הסתבר שהכוונה לפרח הנרקיס,
ושבעצם זוהי שורה של משורר סקוטי מפורסם. והיה בדברים האלה
לתאר את ההילה המקיפה כעננה את לילי.
והיה קצין אחד, גבוה בקומה ובדרגה, שחיזר בלהט אחר לילי. בשונה
מאחרים, הוא הבטיח ללילי לקחת אותה ללונדון. האהבה הפורחת בין
השניים לא נעלמה מעיני הנתנייתים, והזוג גם לא טרח להסתיר את
הדבר. מה שהפריע לכולם הייתה העובדה שהקצין שירת
ב'אינטליג'נס', הוא שירות המודיעין הבריטי, שעיקר עיסוקו, כך
נראה, מניעת כניסתם של מעפילים לחופי הארץ המובטחת, וכן מלחמת
חורמה במחתרות. ועניין זה חצה את נפשה של לילי, בעיקר לאחר
שהקצין גבה הקומה סיפר לה שהצלחה עשויה להעלותו בדרגה, ואולי
אפילו תסייע לו לעבור למפקדה בלונדון.
"אני צריך", הבהיר לה, "להביא לתפיסת נשק, או חברי מחתרת!"
וביום של עוצר - כשהעיר המשותקת והזועמת עצרה נשימתה שעה
שלובשי המדים הציפו את הרחובות - ישבה לילי בחדרה השכור במלון
מטרופול (ואיש אינו יודע מניין הממון לשהות ארוכה במלון זה).
בערב התייצבו שני צעירים רציניים, מן המחתרת, בפתח חדרה. סיומה
של אותה פגישה הפך את לילי ל"שפיונית", כפי שכינתה זאת לאחר
שנים, כאשר בא היסטוריון ישראלי לראיין אותה בלונדון, על סיפור
חייה, במסגרת עבודת הדוקטוקרט שלו.
להיות "שפיונית", משמע לנהל שיחות עם קצינים אנגליים, מתוך
רשימה שניתנה לה על ידי אותם שני צעירים מן המחתרת. משיחות אלה
אמורה הייתה לילי להפיק פרטים אודות מצוד אחר מעפילים, חיפושי
נשק ביישובים, וכן מידע בדבר העברת נשק ותחמושת ממחנה למחנה.
האינפורמציה שנאספה, הועברה אל איגור, המלצר המנגן בקפה
גן-ורד. אותו מלצר, כך הסתבר מאוחר יותר, הועסק על ידי שני
הצדדים: גם המחתרת וגם האינטליג'נס הבריטי. וכשאירע מה שאירע
בבית הכנסת הגדול, והשמש של בית הכנסת, אדון פרידמן, העלה
האשמה חמורה, בא איגור וחיזק את הדברים. ובאווירה שנתקיימה
אותה תקופה, לא יכולה הייתה לילי להישאר כאן. לכן, בעזרת
ידידה, הקצין האנגלי גבה הקומה (שממש באותם ימים עלה בדרגה),
מיהרה לעלות על אוניה ללונדון. ומאז שהתה עמו שם, פורטת כל יום
ראשון, עם התה של שעה חמש, את זיכרונותיה מפלסטינה, בחברת
ידידיה. ועדיין בדברה, למרות גילה המתקדם, נראה כאילו ציפורים
מעופפות מפיה וקולה נדמה לחליל. אבל, כבת נאמנה לעם שמקורו
במזרח, היא מדגישה את דבריה בתנועות ידיים רחבות. ואז מתגלה
האצבע המראה, בידה הימנית, רועדת כאחוזת תזזית. ואם איתרע מזלה
לשבת בבית קפה בו אין מכירים אותה, מיד מופנים אליה מבטי חמלה,
ונשמעים לחשושים, בהם שבה וחוזרת המילה "פרקינסון!", מלווה
בצקצוקי שפתיים.
ואותו היסטוריון, שהזכרנו קודם, הגיע ללונדון, אל לילי, כך
הסביר לה, כדי לברר את פרשת הנשק של המחתרת, שהיה חבוי בתוך
ארון הקודש של בית הכנסת הגדול בנתניה. ומששמעה לילי את דבריו
תקף אותה רעד עז והיא התחילה לפרכס ואחר נפלה מן הכורסא אל
השטיח ואיבדה את ההכרה.
המפגש הבא בין השניים התקיים בבית החלמה קטן, סמוך לקיו-גרדן.
"היום", אמרה לילי, "עברו כבר כל כך הרבה שנים, שכבר לא צריך
בעצם להתרגש. אבל, כשהתחלת לדבר על העניין, הכול צף לי לפני
העיניים".
"מה היה", שאל ההיסטוריון, "עם רבי פרידמן, זה שקראו לו
פרידמן-באצ'י? זה מה שאני מבקש לדעת."
"קודם כול", ענתה לילי, "הוא בכלל לא היה רב. הוא היה השמש של
בית הכנסת. היה מנקה את המקום, עושה סדר בספרי התפילה ובכלל
משגיח שהכול יהיה בסדר."
"מה בכל זאת קרה שם?" התעקש האיש, "הרי בגלל זה נאלצת לעזוב את
הארץ."
"תראה. היה בדיוק העניין של החיפושים אחר נשק של המחתרת. אני
ידעתי שבתוך ארון הקודש של בית הכנסת הגדול חבוי נשק. על
החיפוש היה ממונה הקצין האנגלי שעמדתי להתחתן עמו מאוחר יותר.
אם הוא היה מצליח למצוא את הנשק, הוא יכול היה להתקדם בדרגה
ולעבור לשרת באנגליה. התלוויתי אל חייליו, לבית הכנסת. והוא
דרש מפרידמן-באצ'י לפתוח. בפנים הוא לא הסתדר כל כך, ולכן הוא
שאל אותי היכן לחפש. הצבעתי לעבר ארון הקודש. פרידמן-באצ'י
קילל אותי ואת היד החוטאת הזו", וכאן השתתקה.
"נו?"
"מה 'נו'? תראה בעצמך!" אמרה, והושיטה את ידה הרוטטת בפרקינסון
מתקדם.
"ואז", המשיכה בקול שקט, "פרידמן-באצ'י אמר שהוא הולך להביא את
המפתח של ארון הקודש, והוא חזר עם חבורה של אנשים, וכשהקצין
הבריטי, בעלי לעתיד, שאל מה קורה - ענה לו פרידמן-באצ'י שהיום
קוראים בתורה, ובמקרה יש כאן ילד שעולה לתורה בגלל הבר-מצווה
שלו. הקצין אמר שהוא לא יפריע. הוא ימתין בצד עד גמר התפילה.
ואני זוכרת כמו היום את המילים והמנגינה של הילד הבר-מצווה...
פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל...".
וכאן האיש סימן לה להשתתק והוא המשיך, במנגינה, במקום בו
הפסיקה: "בקנאו את קינאתי בתוכם ולא כיליתי את בני ישראל
בקינאתי..." ולילי פרצה בבכי, והאיש גם הוא קינח את דמעותיו.
"זה אני הילד", אמר, "פרידמן-באצ'י הוא שלימד אותי את הפרשה,
לקראת הבר-מצווה. והייתי צריך לקרוא אותה בשבת. פרידמן-באצ'י
הזעיק אותנו מהבית בדיזנגוף, בגלל הבריטים. 'הקדימו את
הבר-מצווה', כך אמר. וכשהוצאנו את ספרי התורה ורקדנו בחוץ,
הבריחו את כלי הנשק מארון הקודש, כשהם עטופים בטליתות. לכן לא
מצאו כלום."
ואחרי שתיקה קלה, הוסיף: "העניין הזה לא נתן לי מנוחה כל
החיים. אולי בגלל זה הלכתי ללמוד היסטוריה. בכל אופן, עכשיו,
כשיצאתי לפנסיה, יכולתי להקדיש את הזמן לבירור העניין."
לילי נשענה אחורה בכורסא, חסרת נשימה.
"נענשתי קשה", אמרה בשקט, "גם הפרקינסון שראית, וגם בעלי שנפטר
לאחר מחלה קשה וממושכת. וגם..." וכאן נחלש קולה, והיא עצמה את
עיניה. והאיש ראה כאילו ענן קטן של ציפורים לבנות יוצא מפיה,
בפעם האחרונה.