היום,
מצאתי את עצמי הולכת ברחוב,
עם ידיים בכיסים,
כמו שהלכתי פעם.
הלכתי עם ידיים בכיסים,
עם חיוך על הפנים,
מלאת ביטחון.
הלכתי עם ידיים בכיסים,
כמו שצריך.
בדיוק כך.
ואנשים מסתכלים, ובוהים,
תוהים לעצמם מי זה? מה זה?
ואני בשלי.
הלכתי לי עם ידיים בכיסים כאילו יש לי דברים להסתיר.
הסתכלתי על האיש עם הסיגריה,
חשבתי לעצמי שהטמטום רוצח.
הלכתי עם ידיים בכיסים כמו ילדה קטנה משכונה נחמדה.
עם ידיים בכיסים,
כולם מסביבי יושבים ומסתכלים.
שפת הגוף שלי משתנה,
הצורך להיות סגורה בפנים חזק עליי.
הולכת ברחוב,
עם ידיים בכיסים,
מלאת ביטחון,
אבל שבורה מבפנים.

ואני - לא מוצאת אותי.

אז עדיף לי לשתוק...