"בוקר טוב לך!", קרץ לה יריב. ליתר דיוק, לגיטרה שהייתה תלויה
על כתפה בתוך נרתיק שחור. היא ידעה שיריב לא אומר סתם בוקר
טוב, ובמשך הזמן בירכה על כך מאוד.
"מה יש לנו פה?", שאל בצחוק. הוא העמיד פני מתעניין ובחן את
המציאה בעיניים מלגלגות. "גיטרה", הוא קבע. לרגע היא לא ידעה
אם לצחוק או לבכות. ללא ספק הלך עליה, אבל כמובן, יפה שהוא
יודע לקרוא לדברים בשמם האמיתי. 'התקדמות יפה, יריב', אמרה
לעצמה בשקט, 'עוד מעט תוכל גם לא להסס אפילו דקה לפני שתקבע
איך קוראים לדבר בשמו'.
"מה את עושה בבית ספר עם גיטרה?", הוא שאל בקולו העבה,
המחוספס.
"מה עושים עם גיטרה?", היא ענתה בניסיון לשמור על קור רוח. היא
פסעה צעד אחד קדימה, אך גופו הגדול חסם אותה במהרה.
"היי, לאן את הולכת? חכי, עדיין לא סיימתי איתך", אמר בעלבון
מעושה, אך ההצגה שלו לא הצליחה - פלדה קרה, קשה, בצבצה
מפקודתו. ליבה דפק במהירות. מה הוא רוצה ממנה? מה כבר עשתה לו
שהוא חייב להיטפל דווקא אליה? זה פשוט לא הולך להיגמר, היא
נאנחה בייאוש.
"כמה זמן את מנגנת?", שאל בנימה מלגלגת, מבזה.
"שנתיים", סיננה. לא הסתכלה בעיניו, בכוונה. לפתע מאוד עניין
אותה חדר השכפול שמשמאלה. אילו רק יכלה להיכנס לשם, להשתכפל
בעצמה ולברוח...
"תני את הגיטרה", הוא ציווה.
"לא" היא אמרה.
"למה לא? נו, בבקשה, תני אותה ליריב... היא תהיה בידיים
טובות..", הוא שם את ידו על חזהו לאות כנות.
"לא!" היא חזרה ואמרה.
"נו, טוב, אם כך אולי פשוט אקח אותה ממך?" הוא שאל ברצינות.
'מה הוא רוצה ממני?', היא חשבה בבהלה. אך הוא התכוון למה שהוא
אמר. ידו הושטה לעבר צוואר הגיטרה, חולפת ישירות על פניה. היא
נרתעה, והיד הגדולה נתפסה באוויר.
"נו, תני לי אותה!" הוא נבח, "אני רוצה לנגן משהו יפה לחברה
שלי..."
"עזוב אותי, בבקשה", היא פלטה בזעם, אך הוא לא הרפה.
היד התקרבה אליה יותר ויותר, אך פתאום זינקה לאחור במהירות
הבזק. ידו השחומה דיממה משלושה פסים עמוקים, שהאדימו לאיטם על
העור השרוט.
יריב הסתכל עליה, בעודה מתנשפת. טרם הספיק לומר מילה, היא
הסתובבה חדות ופתחה בריצה מטורפת ממנו. היא רצה ככל שקצב ליבה
הפועם במהירות יכל לאפשר לה. פעם בכמה שניות הייתה מטיחה את
ראשה לאחור, מדמה בעיני רוחה את יריב הזועם רץ מאחוריה ומשיג
אותה בקלות. היא לא שמה לב לתלמידים שדחפה בפראות, עומדים
בעיניים תמהות ובמקרה הרע מייד אחר כך חוטפים מהלומה מהגיטרה
המתנדנדת בפראות. היא נכנסה בריצה לחדר המוסיקה וטרקה את הדלת.
מייד אחר כך שמטה את גופה על השולחן הכי קרוב לכניסה, ובאפיסת
כוחות מוחלטת הרכינה את ראשה בבכי.
כשעתיים אחרי, היא הייתה על הבמה באולם הכינוסים של בית הספר.
עיניה היו אדומות, בגדיה מונחים עליה ברישול, שיערה סתור.
הגיטרה הייתה בידה, מנגנת ניגון נוגה. כל האנשים היו קשובים
לנגינתה - היא הייתה שברירית, רכה, עצובה ומלאה ברגש. כולם
הסכימו, שזאת הייתה הפעם הראשונה ששמעו את המנגינה המוכרת
מנוגנת בכזה רגש, בכזאת אמיתיות. אבל אף אחד לא הרגיש את הכאב
שבליבה, את הכאב שגבה את מחירו עבור כל תו שהוציאה, הכאב שנפשה
שפכה לתוך הניגון. |