זהו מכתב פרידה מכל מה שהכרתי. מכתב פרידה לכל מי שאהבתי, וזה
לא הרבה. זהו מכתב פרידה לעצמי, על מי שהייתי פעם, ומכתב פרידה
למי שאף פעם לא אהיה. או מי שאף פעם לא ארצה להיות.
זהו הסוף של חלומותיי, תקוות ורגשות מעופשים של אהבה. זהו הסוף
של התחלה שלא החלה, הסוף שלא ארצה שיתקיים.
לו רק ידעתי מה אני רוצה שאהיה. לו רק ידעתי מה שאני רוצה
שיקרה.
לו רק ידעתי למה אני מרגישה שטוב אבל יודעת שרע. לו רק ידעתי
איך אוכל להשתנות. לו רק יכולתי לשנות. לו רק יכולתי להגיד את
מה שאני באמת רוצה להגיד: את שטחית, את טיפשה, את וולגרית, את
מזויפת או אפילו שאני אוהבת אותך, אבל אני לא. לפחות לא תמיד.
זהו מכתב פרידה לאבי, לאחותי ה''מושלמת" לכאורה, לאחי המטורף
(שאגב, דומה לי שתי טיפות מים באופיו) ולאמי שאין כמוה ביקום,
ובעיקר לא תהיה, לאחר לכתי.
זהו מכתב פרידה שקרוב לוודאי איש לא יקרא. לא כי הוא נמצא
בעומק מחברת החיבור שלי, ולא בגלל שהוא בטח יאבד, ישרף, יעלם
או סתם ישעמם, לפני שארצה לכתוב אותו במחברת שלי, ולא בגלל
שהוא לא ישלח או לא יעניין, אלא כי לא יהיה לי האומץ, אף פעם
לא יהיה לי האומץ באמת להיפרד.
אני אחיה, בכל חיי, ואגדל, ואלך לצבא ואסיים אותו, חכמה אף
יותר, ואז אסע לטיול אחרי הצבא, לא טיול תרמילים - פריז או
לונדון, מיאמי או קליפורניה, ניו-יורק או הוואי. ואחזור, אשפר
ציונים ואלמד מקצוע לחיים, שכלל לא אוהב, ואז אתחתן. חיי יהיו
מלאי פשרות ולבטים. כאב ותועבה. ושנאה, כלפי עצמי, שאני עודני
חיה. ואלד ילדים. שלושה כנראה (זהו מספר ממוצע) ואעסוק במקצוע
סטנדרטי שמכניס כסף טוב, אחיה קצת בדוחק, אבל לא רציני, ואמות.
בגיל 60 מסרטן ריאות או בגיל 85 אם אפסיק לעשן (לא ארצה להיות
אמא מעשנת).
ואמות לי, עם לב ריק משעכשיו, עם חלומות מנופצים, רגשות
מעורערים, וכאב של אובדן, אובדן שנים יקרות.
ואמות לי.
זהו מכתב פרידה שקרוב לוודאי איש לא יקרא. אף פעם לא יהיה לי
האומץ באמת להיפרד.