יושבת בחדר מול מסך חדיש, בין 4 קירות לבנים
דלת אחת, שולחן, טלפון, וככה הם כל החיים.
מביטה בחלון, עדיין לא קיץ, החום רק מעיק לה בלב
מביטה בחלון, רואה את החופש, ולה זה עדיין כואב.
ומין אהבה מהולה בשנאה, ויחד שבעצם לבד
וקוראת - זה כמעט אותו הדבר, שלו יותר מיוחד.
שונאת חרוזים, אך מרגישה מחוייבת, תמיד זה נראה יותר טוב
שונאת מחוייבות ולא בקטע של קטע, עדיין רוצה לאהוב.
שומעת "רק הדקירות של חרבות זיכרון", מבינה את הכל, מעכלת
חושבת שהוא הוא המשפט הנכון לתאר את מה שעובר לה הערב.
חבל שאביב, ועדיין לא גשם, מתמזג עם דמעות שנופלות
חבל שאביב, והכל מאושר, אצלה זה חלום בלהות.
וסוגרת, נסגרת, נפתחת אליו, גם הוא כמו כולם, יעזוב
יודעת שסוף הוא גם התחלה, לא רוצה התחלה בקרוב.
שונאות מוסכמות, רוצה רק לברוח, אבל מסכימה עם כולן
חושבת על ים, אי מבודד, והכל שרחוק לה מכאן.
ועוד חלום מתנפץ כמו גל שברירי על החוף או סתם עף עם הרוח
ועוד חלום שהולך ואף לא ישוב, אך החלון עדיין פתוח...