היא שוכבת באיזה תא פסטורלי באמצע אברבנל. מסתכלת על התקרה
הלבנה וסופרת חתכים בקיר. היא לא משוגעת, היא יודעת את זה. אבל
היא כבר השלימה עם העתיד שלה. עתיד באיזה תא פסטורלי באמצע
אברבנל. לא מזהיר, אין מה לעשות. אבל אף אחד לא מקשיב לה
ממילא.
היא מתרוממת וניגשת אל הסורג שבדלת.
"אני לא משוגעת" היא צורחת "אני לא! אתם שומעים?" שתי מטורפות
מוחאות לה כפיים מהתאים שלהן. והיא צורחת שוב "זו טעות! זו
באמת טעות! תבדקו את זה! תבדקו אותי!"
היא כבר לא בוכה.
בשבועיים הראשונים היא הייתה בוכה וצורחת, אבל זה רק גרם להם
להזריק לה יותר מורפיום. אז מדי פעם, כשהיא נינוחה, היא מחליטה
לצעוק קצת. ודמעות - כבר מזמן לא יוצאות לה. אף אחד לא מקשיב
לה, כל העולם נגדה. אבל היא מבינה את זה, אחרי הכל, היא בטוחה
שכל אחד פה טוען שהוא בריא ורובם, אולי כולם, באמת חולים. אבל
היא, היא זה מקרה מיוחד.
היא בריאה, היא שפוייה, היא מתחרטת, היא מבינה, היא חכמה.
כל החיים היו לפניה. ועכשיו? עכשיו היא כבר לא בטוחה איזה חיים
יש לפניה. היא נזכרת באוויר, בתכלת של החוף וביופי הפרחים,
בדברים שמעולם לא התייחסה אליהם, שמעולם לא הפריעו לה. עכשיו
הם כה חסרים.
ואז היא חוזרת לשכב. מסתכלת על התקרה הלבנה וסופרת חתכים
שבקיר, באיזה תא פסטורל באמצע אברבנל. היא לא משוגעת, היא
יודעת את זה, אבל אף אחד לא מקשיב לה ממילא.