נשמההה
החיוכים שלך שברו לי את הלב... יותר מהמבטים הזועפים...
אתה לא מסוגל להבין אותי, אני יודעת שיש לי בעיה ונטייה להרוס
כשטוב לי מדי ואתה בטח איבדת את האמון בי בצורה מוחלטת.
לא יודעת איך הכל התקלקל ככה...
אבל אני בטוחה שאתה זוכר שאפשר גם אחרת.
חשוב שתדע שלא כולם זוכים לקבל מכתב ממני... מה, זה כבוד
גדול,לא, באמת שאתה צריך להרגיש מיוחד... ביחוד כי הפסקתי
לכתוב...
חח...אני יודעת אפילו על איזה ציטוט אתה תחשוב שתקרא את המכתב
הזה...
"ברגעים שטוב לי אני לא יכול לכתוב" אתה צפוי, תמיד אני אומרת
לך את זה...
אני לא כותבת יותר מאז מה שהיה עם יואב. אני מניחה שזה דבר
טוב... תלוי איך מסתכלים על זה.
זה סוג של תקופה ועבר עליי משהו שאני לא יודעת ממש להסביר
אותו...
ואני כל הזמן חשבתי בשביל מה כל זה ובכל זאת חיים...
וזורמים...
והתחלתי להאמין לעצמי ובכל השטות הזאת ופשוט לחיות.
ואז אתה הגעת. אין יום שאני לא חושבת עליך ועל מה שיהיה בפעם
הבאה שאני אראה אותך, אני יודעת שאתה בטח צוחק עכשיו,
אבל באמת איך אני יכולה בלי שיחות איתך עד 5 בבוקר, אחרי שאני
חוזרת הביתה...  איך אפשר בלי ההטפות מוסר הזקנות שלך...
וכמה אתה בטוח שאתה מכיר אותי, ושאתה יכול הכל, ושאני מאוהבת
בעצמי, או בעצם בך כמו שאתה אוהב להזכיר לי...
אבל אין מה לעשות אתה צודק...  הלוואי שהיית טועה.
נשמה שלי אתה יודע שאני לא... לא רוצה אחרת ובטח עכשיו אתה
צוחק על זה שאני דרמטית.. אבל אני מתגעגעת...
כשאנחנו רבים, כשאני לא איתך, כשהכל לא בסדר ואתה לא שם.
אבל אתה יודע... הכי כואב...
אתה תמיד צוחק על הנשימה שלי אבל אתה בעצמך לא נושם..

זה שנינו כאן, גם אני מנסה וזה לא מספיק לך, עצוב לדעת שתוך
שנייה אתה שובר אותי במילים שלך. פוגע.
ובכל זאת כל הזמן אומר שאיכפת לך
נראה לי שאנחנו צריכים שנינו לקחת נשימה עמוקה...
הלוואי הייתי יכולה להגיד לך את זה...
הלוואי הייתי יכולה לנשק אותך עכשיו ולדעת שיהיה בסדר.
נשמה, עכשיו זה הרגע שהמקלדת מתחילה לספוג את הדמעות שלי
ונראה לי שאני יעזוב אותה כי אין לי ממש מזל עם מכשירים
חשמליים...
אולי אני אראה לך את המכתב הזה בהזדמנות שיהיה יותר טוב...
אני מקווה.