הייתה לי החלטה קשה לעשות - להעיר אותך או לחזור לחדר.
אני חושבת יותר מדי וגם בא לי להרביץ לך - סתם לידע כללי.
ואני בכלל חושבת
חושבת חושבת חושבת.
מרגישה.
מרגישה כועסת. כועסת.
איך אפשר לכעוס כלכך? הייתי כבר יותר כועסת בחיים שלי.
הרבה יותר.
Wonder boy.
כתבתי שיר מושקע ומתוחכם שבאתי כדי לתת לשותף שלך לקרוא, כי
היה לי ברור שלא תהיה כאן.
אבל אתה כאן וישן.
השארתי לך פתק בחדר שלך אתמול, או שלשום.
ואולי לא ראית אותו.
אני במלחמת עצמאות.
ואני מוטרדת.
גיליתי שלשום שאני כן במצב פגיע איתך, וזה בלבל אותי. חשבתי
שאני לא במצב שאתה יכול לפגוע בי. אבל אז חשבתי שהתעלמת ממני
(בחדר שלי, זוכר?), וזה בלבל אותי מאוד.
אני במלחמה על העצמאות שלי - זה מדהים אותי, כמה שאני מוטרדת
מזה שאתה לא בא אליי, ואף פעם לא בחדר.
עכשיו אני צריכה להחליט אם להשאיר לך לקרוא את המכתב הזה בבוקר
(מכתב כבד, זה יהיה מגעיל מצידי), או ללכת, או להשאיר לך מכתב
אחר וללכת.
בכל מקרה אני נהיית עייפה.
נראה לי שתאלץ לקרוא אותו בבוקר.
ושיהיה לך בוקר.
נראה לי שאני אהיה אלייך קרה פעם הבאה שתראה אותי. |