הם צעדו לאורך קו המים, שקועים כל אחד במחשבות שלו. לא ממש היה
להם על מה לדבר, לא ממש היה מה לומר. הכל כבר נאמר, ועכשיו
נשאר רק הריק המציק הזה. מן תחושה של ריקנות מעיקה, כמו בלון
שמלא באויר, משהו ממלא אותו, אבל באיזשהו אופן, הוא ריק. ככה
הייתה ההרגשה, כאילו ניסו להנשים אותם במשב של רוח חמימה, אבל
איחרו.
כבר כמה ימים שלא הייתה רוח בכלל, והמים בים כמעט ולא נעו,
עמדו וחיכו למשב של ניצחון, אבל הוא בושש לבוא. היה חם ומחניק,
והיא הרגישה שהשמלה הארוכה חונקת אותה, חונטת. היא הורידה את
הנעליים והשאירה אותן על החול, עצרה לכמה שניות והסתכלה איך
הגאות מטביעה אותן סנטימטר אחר סנטימטר. לא היה לה אכפת.
הוא עמד לידה, הביט במים השחורים. קבוצות של כוכבים נוצצים
החזירו לו מבט קר. גלים קטנים השתברו על שברי הקונכיות ברחשים
של לחישות סמויות.
לא ממש היה מה להגיד.
הם המשיכו ללכת, היא הסתכלה על המים, והוא על הכוכבים. אחרי זה
התפקידים התחלפו, עכשיו הוא הסתכל על החול והיא הרימה את הראש
ונעצה מבט מופתע משהו בירח. החול היה לח, דביק וקריר. הוא עצר,
התכופף וחפן בידו ערימת חול, אחרי זה הם המשיכו ללכת. הוא נתן
לגרגרים לחמוק מבין אצבעותיו, ליפול על החוף ולהיעלם. הם עדיין
הבינו אחד את השני בלי מילים. ואולי עכשיו יותר מאי פעם. פשוט
כבר לא היה על מה לדבר, הכל כבר נאמר, נרמס, הורגש, התהפך. הם
כבר חשבו על הכל כל-כך הרבה פעמים, אמרו כל-כך הרבה מילים
חסרות משמעות, הרגישו כל-כך הרבה פעמים, שעכשיו זה כבר היה חסר
טעם. לא היה יותר על מה לחזור.
זה היה קשה, וכאב, והריקנות בפנים לחצה על בית החזה והקשתה על
הנשימה. עדיין, הייתה בכך איזשהי הקלה, איזשהי השתפכות, שחרור.
בכל מקרה, עכשיו כבר היה מאוחר מכדי לשנות משהו, ולמען האמת,
גם לא הייתה סיבה.
כבר כמה ימים שלא הייתה רוח. היה חם, האויר עמד, ואפילו הלילה
לא הביא איתו נחמה לאנשי הנמל העייפים. מאחוריהם, נותרו רציפים
הומי אדם וספינות עם מפרשים שמוטים, עייפים. קולות העיר הלכו
ונחלשו, ולאט-לאט הם נותרו לבדם, בעולם חסר המילים שלם, שבו כל
הדברים כבר נאמרו, והם חוו כבר הכל. קווי המתאר של החוף השתנו,
סלעים בצבצו מהמים, פה ושם מקושטים בתחרה של קצף לבן. הכוכבים
מלמעלה המשיכו לנוע במסלול הקבוע שלהם, מתערבבים עם כל רעידה
של פני הים. לא צריך הרבה, כדי להזיז גלקסיות שלמות, רק קצת
זרמים.
הם נעצרו לרגליו של צוק חלק, שחצה את החוף לשניים וחתך את בשרו
של הים בגופו החד. הוא נשען על קיר האבן והביט עליה בלי מילים.
היא הציתה סגריה, אבל לא עישנה. רחש הגלים הדהד באזנים, התלכד
עם יללות מעורפלות שהגיעו מכיוון היבשת, עלה כלפי מעלה, אל עבר
הירח.
היה חם. חם מדי. ובנמל כל הסירות עמדו מיובשות, שמוטות, חסרות
שימוש.הוא נגע קלות בידה, והרגיש איך אצבעותיה הדקות מתהדקות
סביב אצבעותיו. מגע קצר, חפוז. אחרון.
בחושך, הוא ראה שהיא מחייכת בהיסח הדעת, שקועה במשהו אחר. הוא
הפנה את מבטו לעבר הים, וככה הם עמדו במשך שנים. לא היה משהו
נוסף לומר אחד לשני.
במזרח, הפך האופק מעל הים לפס ורוד, וקרן שמש ראשונה ניצתה
בחושך, קיפצה בהבזק יחיד על פני הגלים ונעלמה. משב ראשון של
רוח בוקר קרה הביא יחד איתו רסיסי מים וקצף מלוח, שקפאו על
שפתיים שותקות.