על דרקונים, נחשים ואלוהי זהב,
הוא לא ידע לספר.
על רגש והווי, תחושת מאוהב,
הוא לא אהב לדבר.
מחשבה קרה והיגיון צרוף,
הוא נהנה למסור בבירור.

אך ברגע שהגיע לקצה המילים,
למקום בו חומרי הנפש מעורפלים וסתומים,
את הגבול ההוא לא צלח לחצות.
ומעבר לסף נותרו אותן חרדות.

כך כולנו בונים אותיות וצורות למילים,
ורק מעטים מכירים בכך שמדובר בתעתוע קסמים.

שכן שום רגש אמיתי ומופשט, לא יכול להיאנס לצורה נוקשה אחת.
ושלל ההוויות אינו טבע, וסחף הלב אינו "אהבה".
והמילה "דיכאון", מוציאה את העושר שבכמיהה לחידלון.

אז מאין הרגש, הרעיון והידיעה מגיעים, אם לא מאותן צורות
זעירות?
הם קיימים כבר כולם, בליבו של אדם, והצורות להן כפנסים
המכוונים לאפלת הנפש. הם מאירים את הדברים שתמיד היו שם,
ולעולם יישארו.



מוקדש לאפלולית מוארת, שמצליחה כשמה, להאיר את אפלוליות הנשמה
- בצורותיה היפות ובפנסיה הצבעוניים.