אבא התעצבן עליי נורא היום. תום לא רצה להתקלח אז אני ופרוק
תפסנו אותו וגררנו אותו למקלחת של ההורים והרטבנו אותו קצת.
אבא לא אהב את זה בכלל. טוען שחרגנו מהסמכות שלנו על תום. אולי
הוא צודק אבל הוא קצת הגזים שהוא מקרקע אותי לחדר דווקא ביום
שיאן סיימה את הקורס ורצינו להיפגש. את האמת, לא ממש אכפת לי
שאני תקוע בחדר. נותן הזדמנות להכין שני תרגילים במתמטיקה. אבל
יש לו השפעה מיוחדת עליי. כשאמא מתעצבנת אני מתעלם. כשאבא
מתעצבן, אני מתבייש בעצמי. הוא לא באמת מתעצבן. הוא מאוכזב,
ורואים עליו את זה. כשהוא מסתכל עליי במבט הזה, בא לי למות.
הוא בן האדם במשפחה שהכי קרוב אליי, שאני יודע שאיתו אני יכול
לדבר על הכול, ואני מרגיש שאני פוגע בקשר הזה כל פעם מחדש. זה
לא כאילו אנחנו באמת מדברים, הכי הרבה זה "בא לך להכין קפה?"
או "מתי אתה חוזר מהעבודה?", אבל הוא אבא שיש בו את ההיגיון,
את היכולת להקשיב, לעזור, יכולת שעברה גם אליי, ואני מודה על
זה. חבל שהוא לא שם לב.

נכתב בחודשים הראשונים של שנת הלימודים 05-06