"הביטו בו! העריצוהו! את יופיו, את ברקו, את חודו! בתוכו, בתוך
פיסת מתכת קטנה זו, גלומה מהות האנושות!"
עצרתי לרגע את דבריי והבטתי בקהל הדומם שלפניי, השותה בצמא את
מוצא פי. עיניי סקרו את פני האנשים, כמו מחפשות משהו - עין,
מבט...
"עלינו ללמוד ממנו, להופכו למורנו ורבנו! סמל המוות, הוא
ילמדנו חיים!" הרמתי את ידי האוחזת במתכת מעלה אל האור, אשר
הוחזר ממנה אל תוך הקהל. הרגשתי בכל גופי את השאגה העולה מן
הקהל, את מחיאות הכפיים, את קריאות השמחה, הרגשתי וכמעט יכולתי
לגעת... הפניתי את מבטי באקראי, עקבתי אחר האור המוחזר מן
הסכין ושם הוא היה, המבט אשר חיפשתי - הפעם בתוך עינה היפה של
נערה - בוהק, מאמין, אוהב...
ואז זה נגמר. הנחתי את התער במקומו בעוד בבואתי מסתכלת עליי מן
המראה, מפקחת, על מנת שלא אעשה דבר בניגוד לרצונה. הרמתי את
עיניי. הבטתי בה והיא השיבה לי מבט. ובתוך עינה הבוחנת שכנתי
אני, מחפש, תוהה. עצמתי את עיניי, כולא בתוך החושך את הדמות
שבמראה ואת הדמות שבעיניה למשמרת, לזמנים קשים, לקראת הרגע
המיוחד בו יאלצו לצאת החוצה כל הבבואות שאספתי במשך הזמן. הן
ינהרו מתוך ראשי ופעם אחת, פעם אחת בלבד, יעשו את רצוני. כי
אני עבדן של בבואות אלו - עבד הנאבק בהן על זהותי, זהותן.
הפניתי את ראשי הצידה ופקחתי את עיניי. יצאתי מחדר האמבטיה
והלכתי לחדרי להתלבש. העברתי את ידי על לחיי וגיליתי כי שוב לא
הצלחתי להתגלח. כבר שבוע שלא העברתי את התער על זקני והוא החל
לגדול פרא. אך הזמן קצר, המלאכה מרובה והזקן יחכה. אני יוצא
מביתי והולך.

שמי אינו משנה, וגילי כבר נשכח ממני. מדי שנה חבריי ממציאים
יום אחר בו חוגגים לי יום הולדת, ומקבלים בשקט את העובדה שהם
אינם יודעים אפילו באיזו שנה נולדתי. למען האמת, אני לא בטוח
שהם שמים לכך לב.
ליל חורף אחד, לפני מספר שנים, הסעתי ידידה שלי לביתה מהסדנה
שבה עבדנו. היה קר מאוד והערפל היה סמיך עד כדי כך שכמעט אפשר
היה לחתוך אותו בלהב. החניתי את מכוניתי אל מול ביתה ובעודה
יוצאת פנתה אליי ואמרה ''הוא מזכיר לי אותך''. ''מי?'' שאלתי,
''הערפל'' ענתה ונכנסה מהר לביתה, משאירה אותי בחוץ עם קביעתה,
מחשבותיי והערפל. ואכן, ערפל עוטף את חיי - מבפנים ומבחוץ.
וכאשר הוא מתפזר קמעה מתגלים אליי מראות, נשמעים קולות,
אירועים שלמים מתרחשים, והכול תוך שניות ספורות. אני מתחיל
לשלוט בו, בערפל. ישנם חפצים המפזרים אותו מעט ומעשים אשר
עוזרים לי להאיר את האפלה. התער הוא אחד מהם. איני יכול לאחוז
בו בלי לראות, לשמוע, להריח, להרגיש. וכל פעם אני מוצא שם את
המבט הזה, החזק כל כך שהוא מסוגל לחדור אל תוך לבי, לנקב את
הערפל, אך להשאיר אותו ללא פגע.

בעודי הולך אני מבחין בחתול קטן, בצבע שחור, עם כתמים לבנים על
הזנב והאוזן השמאלית. הוא יושב בצד הדרך ומלקק את כפותיו
בשקידה. אני מתקרב לעברו ומבחין באוזנו הלבנה נעה קמעה למשמע
צעדיי ואחרי שנייה ראשו מופנה אליי. עינינו נפגשות, ופתאום אני
יכול לראות את כל הקהל סביבי. אני הולך וההמון נקרע לפני כמו
ים סוף על מנת לפנות לי מקום אל הפתח השחור שבצידה השני של
המערה. עיניו האמיצות של בחור צעיר נעוצות בעיניי ועיניי תוהות
בעיניו, ואני ממשיך ללכת ועובר על פניו. החתול כבר מאחוריי
ועדיין אני מרגיש את עיניו נעוצות בגבי המתרחק והולך...
עדיין לא החלטתי אם אני בכלל רוצה שהערפל יתפזר. לפעמים אני
רוצה לחזור לזמנים שבהם לא ידעתי שהערפל קיים. אבל כרגע אני
נלחם בו - אני מפזר אותו במקום אחד והוא מתעבה במקום אחר, אני
מדליק עששית פה ואחרת כבה שם... אבל הכול שמור בזיכרון - כל
האזורים הדלילים, כל הפנסים הדולקים, כל הגבעות והואדיות
שניווטתי בהם בערפל.
אני יורד מהכביש אל השביל הקבוע שלי במורד הואדי. סביבי ירוק
ורטוב, האורנים נעים ברוח הקלה והשמש מאירה על האירוסים
הצבעוניים והכלניות שזה עתה פרחו.
יום חדש.

בתחתית הואדי יש רחבה ירוקה ובמרכזה עומד, בדד, עץ. לשם מועדות
פניי. נעליי דרכו בשולי הרחבה, משאירות את טביעותיהן בדשא הרך.
ניתרתי לאוויר. זה הרגיש כמו נצח. באוויר אפשר לעשות הכול.
התהפכתי וראשי למטה, נחתי על כף ידי הימנית ודחפתי עצמי שוב אל
מחוץ לאחיזתה של הקרקע. הפעם תפסתי בענף האקליפטוס והנפתי עצמי
בעזרתו מעלה, אל צמרת העץ. שמים כחולים מעליי, להקת ציפורים
נודדות מתמרנת בהן. טיפסתי אל שולחן האבן הכבד שבמרכז המערה
בעוד הקהל סוגר סביבי. גבוה מעליי פעור הפתח המרובע שממנו חצבו
את השולחן שעליו אני שוכב, הסכין בפי, מחכה לרגע הנכון. אני
מתחיל למשוך עצמי מעלה, ליפול לכיוון הפתח. אני נופל ובורח
מהמבט, ממאות המבטים אשר מנסים למשוך אותי מטה, להשאיר אותי
במערה. הציפורים כבר מזמן המשיכו בדרכן, חופשיות. מתחיל לטפטף.
ברק רחוק מפלח את השמים. סנאים מתחילים להתרוצץ ולחפש את
בתיהם. אחד קופא לרגע בהישמע הרעם המגלגל. עינינו נפגשות לרגע
קט, אך כלום, והוא ממשיך לדרכו. מעיל הגשם הגדול עוטף אותי
בעוד הערפל נערם בתחתית הואדי וסוגר על הבניין הגדול - יעדי
הבא. סימן רע, אך במוחי אורות מתוך הבית מפזרים את הערפל
ומגלים את תריסיו האדומים על רקע הקירות הלבנים מכוסי הקיסוס.