כתבתי את הדברים לפני הרבה שנים. אני לא נוהג לשנות או
"לתקן" את מה שאני כותב. יש בזה מן הרצח. שישמשו עדות למי שכתב
אותם דאז.

ומה אם יום אחד אחליט ללכת ישירות ל"אין"? למסע מהיר
ואינטנסיבי לקץ?

הרופא לא יסתיר מבוכתו ולא יישיר מבט, כשיספר בקול חלוש על
העצם הזר שמצאו במוחי, ועל היממה האחרונה שנותרה לחיי.

אצא משם בתחושת הלם וחרדה. אכחיש את הדברים, "זה לא ייתכן",
אומר לעצמי, "הלא טרם הספקתי למצוא את המשמעות, התשובות!" אך
אחרי זמן מה המחשבות הטורדניות יידחקו, ואט אט תשלוט תחושה
עמומה של שלווה וקבלה.

הפחד מהמוות אינו רציונלי, כולם יודעים זאת. להפך - רק החיים
מכאיבים אם נלך על פי הניסיון. אז מה יכול להיות נורא כל כך
בחידלון המוחלט? בקץ לרגש ולרעיון?

אחרי הקבלה והשלווה - פתאום יציפו אותי מחשבות מזן אחר -
מחשבות על חופש. אם נותרה לי יממה אחת בלבד להוציא את הקצף על
העולם הזה, סוף סוף הגיע הזמן ללכת עד הסוף. אצטט לעצמי את
מוריסון שרצה לעשות חיים לפני שכל העגלה המחורבנת הזאת תעלה
באש. אעלעל ב"מיתוס של סיזיפוס" עבור השראה וכיוון.

אשקול את צעדיי לזמן מה. אחשוב עם מה להתחיל. סמים? עשינו הכל
חוץ מהירואין - ויש לי פחד ממחטים. סקס? כנ"ל - עשינו הכל חוץ
ממחטים.

מה תמיד עצרת מעצמך לעשות? מה היה הקו האדום, הגבול הלא נחצה?
היום זה היום לחצותו! אבל ככל שאחשוב על כך, אמצא את עצמי שרוי
בבלבול. הרי ראיתי את ארצות הניכר, קראתי, הרגשתי, צרכתי
וצרחתי - אז מה נותר? האם עליי למצות יממה אחרונה זו בפיכחון
והתמודדות? או שמא עליי לרחף מעליה בכניעה אבסולוטית להסחות
הדעת?

הערב יורד והחושך קרב. הגוש שבמוחי מורגש ביתר שאת. מתנפח, זז
בחלל הראש, שולח הבזקי כאב רציפים - מאותת שהוא עדיין שם ולא -
הוא לא מתכוון להיעלם.

הכאב מטשטש את בהירות המחשבה. אני מנסה לחשוב על משמעות אחרונה
שאוכל לקטוף מהחיים האלה, מנסה לדמיין טעם שטרם טעמתי. אך מה
הטעם? ומה באמת חדש? כרגיל, אפילו ביממה האחרונה שלי הבחירות
לא נותנות מנוח.

והגוש מתרחב, נפחו משתלט על הקורטקס, הוא כבר בולט מעבר למעטפת
החיצונית. הייאוש חוזר. אני תמיד שוכח שחופש משמע אחריות ומה
שנותר לי בסוף זה הייאוש והחרדה.
ואולי, כבר בעצם, עדיף?

ו אין.