צליל צורם של מיתר מתוח. סדק עמוק במרצפות שביל הסף. המראה
המתקלף והשברירי של חיפוי עץ ישן על דלת חלודה. עכביש המטייל
בזהירות אינסופית על מפתחות הזרוקים בצרור על השולחן העקום.
שלולית של מים שמנוניים בכיור מצהיב. רגשות, מצבים, רגעים. לא
מילים.
הצהר פתוח. השיער הלבן הטהור נאסף בקצוות על גבות דקות
ומעודנות, חרושות קמטים. תזוזה קטנה של זווית הפה מבליטה פגם
פיגמנטי בצורת נמש על הסנטר. מראה רך ושברירי של חוטי צמר
הבונים סוודר ישן ומדובלל. תהום ירוקה וחיוורת המוקפת ריסים
וקפלי עור עייפים. לא מילים.
כף היד הרועדת המחזיקה ברפיון כמעט בלתי אפשרי פיסות דפים
משורבטים והקרע הקטן בזווית השמלה המשובצת ממנו חוטים בצבעים
שונים יוצאים כאילו כדי להעיד על הריקנות אשר בפנים. טיפה
בודדה הזולגת על הלחות אשר מקיפה את כוס המים המלאה כתמיד. כוס
המים אשר תישאר מלאה. רגעים.
ולמה לתאר, ולמה לספר, ולמה להתחיל בכלל בהפיכת המחשבות
והרגשות והרגעים למילים ריקות המביעות את נבובות הרגע לאחר
שהוא יוצא מגבולות העצמיות והופך לנחלת הכלל. מה כבר יכולים
להביע תארים או כותרות או אפילו פרשנויות.
אגרטל זכוכית ישן. זכוכית מאובקת וגבשושית. סדקים המתפשטים מן
החור שנותר. גבעול הפרח ששבר את הזכוכית. כתם חום שהיה או לא
היה דם.
החתך המדוייק בבשר אשר פעם שקק חיים. להב המסור אשר נשחק בשל
העצם המתפוררת. כפפה לבנה טהורה המוכתמת בדם סמיך וכהה.
הדיו ההצורמים של מיתר קרוע השוכב כעת חסר תנועה וחיים עם קצהו
האחד עדיין בראשיתו.