יש משהו בחלום, בציור עתיק שתלוי במוזיאון,
באהבה בלתי אפשרית.
אתה מביט עליהם מריחוק, מתבונן ביופי,
בעולם האוטונומי שקיומו לא תלוי בכלום.

לפעמים אתה משתוקק לפרוץ את הגבולות!
להשתלב ביופי, להצליל את החלום, להיטמע בנוף הציור
ולנשק את האהובה.

יש מין רגע, בו אתה מבין שהחלום נמוג, התמונה מזוגגת,
והאהובה מעבר לחומה כבדה.
באותן היקיצות, אתה רואה את הציור, האהבה, נעצרים פתאום.
מגבשים צורה סופית.
פניה של אהובתך קרים עכשיו, דוממים.
כמו פסל שייש בגן הנפש.

היא תמיד תהיה שם, כאנדרטה להחמצה הנוראית וללב הפצוע, לבחירה
שלא התקבלה.
היא לעולם לא תהיה נגישה לך.
תוכל רק להביט ביופיה הקפוא ולהתייסר.

ממש עכשיו - אחרי הרגעים האלה - אתה מבין שהפסדת אותה לנצח



לאהבה הבלתי אפשרית שלי. לאובדן השלמות.