זהו מכתב שלא ישלח. לא משהו כמו "ספק אם ישלח" או "ספק אם יגיע
ליעדו". היא פשוט לא יודעת עברית. אז אני כותב מתוך ניסיון,
ספק נואש ספק פאטתי, לנקז את המחשבות המבולבלות, והרגשות
הגואים.

זהו מכתב שנכתב באהבה, אבל אל תטעו, זהו איננו מכתב אהבה. אהבה
צורמת לה. היא איננה יודעת כיצד לנהוג במחיצתה. היא ידעה אותה
בעבר, אך גזרה על עצמה, במודע או שלא, שלא עוד. לא מגיע לה
לנסיכה שלי לטעום מאהבת אמת. נסתרות הן דרכי האל, היא יודעת,
ומאמינה שזהו גורלה. מסורות זרות, אמונות טפלות, קבעונות שכל
כך קשה לי לקבל אצל אחרים, אני מקבל אצלה באהבה וסלחנות, כמו
לילדה קטנה, ילדה שעליה צריך אני לגונן, והרי זה כה מצחיק,
שהרי היא החזקה, הספורטאית שבינינו (שלא לפרוטוקול, ב"הורדות"
שעשינו פעם היא ניצחה, ואני חושב שאפילו את המאמץ היא זייפה
כדי שלא לפגוע באגו ה"גברי" שלי), וכמה אנו צוחקים על שהיא
תשמור עלי בעת צרה, ולא אחת דימינו נקישות על הדלת בשעת לילה
מאוחרת, כשהיא קופצת ומובילה בראש, ואני מחרה אחריה, עקב לצד
אגודל, רוכן מאחורי גבה, מרגיש מוגן כשידה מושטת, מגוננת עלי.

זהו איננו מכתב, ובטח שלא מכתב אהבה. היא יודעת את אהבתי.
והחברים שמסביב חושבים שגם היא - הרי כה הקפידה לשחק את האישה
האוהבת בנוכוחתם. לו רק ידעו.
לו רק ידעו, היו אומרים, "טרומי, עזוב אותה. מה אתה עושה איתה
יא חתיכת אידיוט?" אז אני מקפיד לא לגלות דבר, שומר הכל בפנים,
ומנקז רק לדף, ועכשיו, למקלדת.

כל כך הייתי רוצה שתדע את שפתי. הייתי מרשה לעצמי לפנטז על
איזה דוקטור לשפות, אך גם עם העברית השגורה בפי שכניי הקולניים
הייתי מסתפק. לו רק היתה יכולה לקרוא שורות אלו. ומה הייתי
כותב?

הייתי כותב שטוב לנו ביחד. שאני אובד בין עיני הטורקיז שלה, שט
במדרונות גופה המפוסל כשיש, חומק אל בין שפתיה, הפרושות
לרווחה. שאני אוהב את צחוקה, את שגיונותיה, את שגעונה. את כף
ידה המלטפת, וליבה החנון. ראשה הקטן, וגדלות רוחה. סבלנותה
לאדם, תמימותה הילדודית, וערמומיותה השועלית. האהבה שהיא כה
יודעת להרעיף, רק לא לקבל. ואולי היא כן. מאחר. רק לא ממני.

אינני יודע.

היום כשדפקת בדלת קפץ בתוכי משהו, וכשהנחת ידך על כתפי השורה
של "שלמה ארצי" קיבלה אמיתיות מוזרה. הרגשתי חנוק כשאספת אותי
אליך בפתח הבית.
אמש מתתי כשהבטת בעיני ובפנים קפואות אמרת לי "אני רוצה אותו",
והיום משית אותי מהמתים, כך הרגשתי, ונישקת אותי ברכות, נזהרת
שלא לפגוע יתר על המידה, מנסה לאחות משהו שטרם נשבר, אך סדוק
למהדרין.

אני מנקז מתוך נסיון נואש, ספק פאטתי, להעביר את הכאב.
אני מנקז כדי להעביר את הזמן, עד שתגיע שוב להפיח בי חיים.