כשאני לבד בבית זה מסוכן. הבית נראה ריק ובוכה, עצוב כמעט
כמוני. כל החברים שלי יודעים שאני עצובה כבר הרבה מאד זמן.
עצובה זו מילה עדינה, דיכאונית זה לא אופציה עבורם. אנחנו
צוחקים על זה וזה כבר עניין שבשגרה, אבל בסוף הצחוק שלהם אני
תמיד מזהה איזשהו פחד מסתתר בפנים. אני צוחקת כי אי אפשר לבכות
כל הזמן, ואולי גם כי אני קצת אוהבת את החברים שלי. רוצה להגן
עליהם ממני, אולי.
יש לילות, רבים אפילו, שהנשימות שלי מוטלות בספק. זה תמיד אותו
הדבר. חייב לקרות משהו, לראות אותך, לשמוע עליך, לכאוב אותך,
משהו. חייב לקרות משהו שיחורר את חומת ההגנה הארורה הזאת. את
החיים "בכאילו" האלו. שתי שניות אחרי אני כבר חסומה, אני כבר
בדרך הביתה, כבר בורחת מכל מי ומה שדואג לי. תוך דקה אני בבית,
מנסה לעכל את כל כאב הלב הזה מחדש. מתוסכלת מהאדישות שהשנה הזו
גידלה בתוכי. ואז מתחילה לבכות. בוכה, בוכה ובוכה. עליי, עליו,
על הכל.
אחר כך הכל נרגע. מוזיקה. סיגריה. שיחות והודעות נענות. הכל
בסדר, לכאורה. אבל דנה, דנה שלי, היא כבר לא פה. היא נרדמה.
היא כבר עברה למצב צבירה אחר. זומבי, אם אתם מוכרחים הגדרה.
מעכשיו הכל אוטומטי. מנגבים את הדמעות, מחבקים חברים, פותחים
רדיו, נכנסים למקלחת, הכל עשר. מעולה. מצוין אפילו.
אבל דנה לא פה. ואי אפשר לישון. מבינים, היא הלכה וייקח לה זמן
לחזור. אתה בטח ישן כבר אה? חמש בוקר. אני מחכה שכולם יחזרו.
אני מתגעגעת. דנה כבר מתחילה להראות סימנים של חולשה, רוצה
הביתה. אני לא בדיוק אני בלי דנה.
שינה לא באה בחשבון עכשיו. יש לי עוד כמה שעות לחשוב איך אני
אמורה להמשיך לחיות בלעדיך.
עוד מעט הכל ייגמר. הם וההבטחות הריקות מתוכן שלהם. הלוואי
והמילים שלכם היו מקלות על הכאב. אני אוהבת אתכם בכל מקרה.
נפשי קשורה בנפשכם. אני מניחה שאתם הסיבה היחידה שאני עוד
חיה.
זה לא היה אמור להיות מכתב לחברים שלי, זה היה אמור להיות מכתב
לדנה. דנה שנעלמה מאז שאמרת שאתה לא אוהב אותה.
אבל, אני לא מתחרטת. כל מה שקרה בינינו... זה... זה מסובך, אתה
יודע. בעצם, לא היה באמת בינינו.
הבית נרקב מהעצב שלי. הוא רוצה צחוק של ילדים וזוגיות, הוא
רוצה את המשפחה שלו. אולי גם אני. אולי גם דנה. דנה רוצה אותך.
דנה היתה מתה בשבילך, אתה יודע? בלי מחשבה שנייה.
אבל אתה לא אוהב אותה. אתה אפילו לא רוצה לראות אותה.
אני, מקבלת ומבינה את זה, דנה אולי קצת פחות. קשה לחיות בלי מי
שנדמה לך שמשלים אותך. כולנו סובלים מאהבה באיזשהו שלב בחיים
היפים האלה. החיים באמת יפים. אתה חי, זה מספיק.
יש לי עוד כל כך הרבה דברים ומטרות שאני רוצה וצריכה להשיג.
בלתי אפשרי לוותר עכשיו. גם אם אתה לא. אני אמצא דרך, בסופו של
דבר, לשכנע את דנה שעדיף בלעדיך. שהכל יהיה בסדר. שיבוא יום
ונוכל להירדם. בשקט. באושר. |
