בעודי אוחזת בספר הורוד בו נהגתי לשרבט את רשמיי
חשתי שוב בידך וגדולתה העצומה כל כך עוטפת את שלי
כדור עגול בו נבחין בעשר אצבעות
דובקות האחת בשנייה כאילו לעולם לא ייתלשו זו מזו

אגודלי הקטנה ספק מלטפת את שלך ספק משפשפת פן תשמט אחיזתי
אגודלך מצמידה את שלי אל כף ידך המושכת את זרועי אלייך
כאילו מבקשת להקטין המרחק בינינו

מילותייך הפיחו בי תקווה, הציתו ניצוץ בעיניי
מעשייך הניעו מכחול אשר צייר עתיד בטוח ומוגן
קומתך, מבטך ומבטך הסירו כל מורא מליבי
ודאגתך הכנה אישרה את קיומי, חשיבותי

את שעשיתי או אמרתי באותו היום לעולם לא אדע לבטחה
את ההזדמנות להסביר לעולם לא תעניק לי, כך הבהרת היטב
קרירותך הזרה כקוביית קרח בליבי תנתב רגשותיי
תבקש לימוס, להחזיר את השעון אחורנית

עשור שנים של כיסופים אלייך, אחי
מצאתיך לפתע, ואז נתלשת מעליי
מתנצלת על שלא עניתי על ציפיותייך
מתנצלת של שאכזבתייך והפחדתייך כל כך
מתנצלת על שאוהבת כל כך

מתנצלת על שאיני מסוגלת להרפות